ע"פ 4020/94

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור שביקש לפסול שופט בית משפט קמא בשל משוא פנים לכאורה. בערעור נטען כי השופט גילה את אחד הרישומים הפליליים של המערער וכי המערערים הודו תחילה בעובדות ולאחר מכן חזרו בהם מחשש להתרשמות ההודאה על השופט. בית המשפט העליון קבע כי פסילת שופט היא אמצעי חריג, החל רק כאשר מוכח חשש ממשי למשוא פנים. במקרה זה, אין הצדקה לפסילתו של השופט, שכן המידע האמור הועלה על ידי הסנגור ואינו מהווה בסיס סביר לחשש. בית המשפט הדגיש כי אין להשפיע על הליכים משיקולים סובייקטיביים שוליים, אחרת כל אמירה עלולה להוביל לפסילה שיפוטית. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי הודאות ופסילות שבאו בעקבותיהן אינן מצדיקות מטבען פסילה שיפוטית. משכך, נדחה הערעור, שביקש לפסול את השופט, והחלטת שופט בית משפט קמא להמשיך ולדון בתיק התקבלה.