עת"מ 43171-02-15

תקציר

העותר מכר חלקת קרקע לעירייה בשנות השבעים. הקרקע יועדה, לצורכי ציבור. לאחרונה ביקש העותר לרכוש מחדש את הקרקע על בסיס חוק המאפשר לבעלי קרקעות קודמים לרכוש בחזרה קרקעות שנמכרו לממשלה אם ייעוד הקרקע ישתנה. העירייה סירבה לבקשה זו. לאחר מכן עתר העותר לבית המשפט בדרישה לחייב את העירייה למכור לו את הקרקע בחזרה. העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה כי: (1) העותר הפנה לפסק דין שבוטל; (2) חלף זמן רב מדי ולכן העתירה מיושנת; (3) העתירה הוגשה מוקדם מדי, לפני שהעירייה החליטה למכור את הקרקע; (4) מכירת הקרקע נעשתה מרצון ולא בכפייה. עוד טענה העירייה כי יש לדחות את טענות העותרת לגופן משום שהמכירה נעשתה בהסכמה. זאת ועוד, טענה העירייה כי מאחר שחוק עשיית עושר וחוקי יסוד אינם חלים במקרה זה, יש לדחות גם את טענות העותרת המבוססות על חוקים אלה. בית המשפט הסכים עם העירייה בכל הסעיפים. ראשית, בית המשפט מצא כי העותר אכן פעל באופן פסול בכך שהפנה לפסק דין שבוטל, אך מאחר שציין כי פסק הדין בוטל, טענה זו נעדרת כל תוכן. שנית, בית המשפט קבע כי העתירה אינה מיושנת למרות פרק הזמן הארוך שחלף מאז המכירה. עם זאת, בית המשפט ציין כי אורכה של תקופה זו יישקל בעת בחינת תחולת החוק המאפשר לעותרת לרכוש בחזרה את הקרקע. שלישית, בית המשפט הסכים עם העירייה כי העתירה הוגשה מוקדם מדי ויש לדחות אותה בנימוקים אלה. לבסוף, קבע בית המשפט כי המכירה אכן נעשתה בהסכמה, ועל כן דחה את טענות העותרת לגופן. עוד קבע בית המשפט כי טענותיה החלופיות של העותרת המבוססות על חוק עשיית עושר וחוקי יסוד אינן תקפות, שכן נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה אינן מאפשרות את יישומן. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות המשפט של העירייה בסך 20,000 ₪.