ע"א 46315-03-10

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות כתב התחייבות הקשור להלוואה לרכישת דירה. הבנק תבע את המערערים, שמסרו את המכתב, לפירעון סכום ההלוואה, לרבות ריבית פיגורים, לאחר ביטול עסקת המכר. בית משפט קמא פסק לטובת הבנק, אך ערכאת הערעור קיבלה את הערעור שהגישו המערערים. פסק דינה של ערכאת הערעור הוא מקיף. ראשית, טענת הבנק המבוססת על דיני עשיית עושר נדחתה מאחר והתביעה הוגשה באמצעות פסק דין מקוצר, ולא ניתן לכלול את עילת התביעה שמקורה בדיני עשיית עושר בפסק דין מקוצר. שנית, נבחן כתב ההתחייבות, המהווה את המחלוקת המשפטית. בית המשפט הגיע למסקנה כי התחייבות המערערים לפרוע את סכום ההלוואה מעוגנת רק בכתב ההתחייבות, ולא בהסכם ההלוואה, ולפיכך הוראות הסכם ההלוואה בעניין ריבית הפיגורים אינן רלוונטיות. כתב ההתחייבות עצמו לא כלל התייחסות מפורשת לתשלום ריבית פיגורים במקרה של הפרה. הבנק גם לא ציין במפורש במכתב כי התחייבות המערערים כוללת ריבית כזו. בית המשפט הדגיש כי הריבית על פיגורים היא סנקציה עונשית ויש לומר זאת במפורש. מאחר שהבנק לא עשה כן במקרה זה, לא נדרשו המערערים לשלם אותו. בנוסף, ציין בית המשפט כי נוסח כתב ההתחייבות אינו ברור וחד משמעי, ועל כן יש להחיל את הכלל של פרשנות הסכם לרעת מנסחו. לבסוף, ערכאת הערעור הבדילה מקרה זה מפסק דין קודם (ואן דאם נ' כהן) עליו הסתמך הבנק, שכן הוא עסק במערכת יחסים שונה והתבסס על דיני הנזיקין. על אף שצוינה התנהלותו המרמתית של המערער בהוצאת כספים מהבנק, ההליך האזרחי הצטמצם לפירוש כתב ההתחייבות. משכך, התקבל הערעור, פסק דינו המשלים של בית משפט קמא בוטל, ואחריותם של המערערים הוגבלה לפסק הדין החלקי. הבנק חויב לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המערערים, והפיקדון של המערערים יוחזר להם.