ת"פ 35440-11-23

תקציר

הנאשם במקרה זה הואשם בתקיפת בני משפחתו. הוא טען כי אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשיו בשל מחלת נפש, תוך שהוא מפעיל את הגנת אי השפיות. פסק הדין של השופט דן בתנאים לתחולת ההגבלה על אחריות פלילית. על פי החוק קיימת חזקת שפיות, ועל הנאשם מוטל הנטל להוכיח אחרת. כדי לבסס את הגנת אי השפיות צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: על הנאשם להיות חולה נפש; על הנאשם להיות בלתי מסוגל באמת להבין את מעשיו או את עוולותיהם, או שאינו מסוגל להימנע מביצועם; וחייב להיות קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין חוסר יכולתו של הנאשם. השופט בוחן תחילה את קיומה של מחלת נפש. מוצגות חוות דעתם של שני פסיכיאטרים: ד"ר ברש, שאינו סבור שניתן לקשור את מעשיו של הנאשם למחלת נפש, וד"ר גלזר, המאבחן את הנאשם כסובל מהפרעת הזיה. השופט מוצא את חוות הדעת האחרונה בלתי משכנעת, שכן היא מבוססת על טענותיו הבלתי מבוססות של הנתבע ועל מסמכים מזויפים. עם זאת, מאחר שד"ר ברש מכיר באפשרות של הפרעה הזויה אם טענות הנאשם יוכחו ככוזבות, וכדי לסתור את חזקת השפיות, השופט מקבל זאת כראיה מספקת לתנאי הראשון. התנאי השני דורש פגיעה ממשית או מהותית ביכולתו של הנאשם לבחור או לשלוט במעשיו. דעתו של ד"ר גלזר כי הנאשם היה במצב פסיכוטי בעת התקיפה מופרכת על ידי השופט, אשר מדגיש את היעדר ההוכחה לאופי הפרנואידי-פסיכוטי של טענות הנאשם. השופט מצביע על הסתירות בחוות דעתו של ד"ר גלזר לגבי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין ויכולתו להבין את כתב האישום. חוות דעתו של ד"ר ברש, לעומת זאת, קובעת כי הפרעת הזיות אינה פוגעת בהכרח ביכולתו של הנאשם להבין או להימנע מביצוע עבירות. השופט מסכים, ומוסיף ומציין כי הקשר בין מעשיו של הנאשם לבין מחשבותיו ההזויות אינו ישיר או חד משמעי. לפיכך, השופט קובע כי הנתבע לא הוכיח אי כושר ממשי. לסיכום, השופט קובע כי הנאשם לא העלה ספק סביר לגבי קיומו של סייג אי השפיות. חזקת השפיות עומדת בעינה, והנאשם נושא באחריות למעשיו.