בפ"ת 12145-03-26

תקציר

בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה, נידונה בקשה מטעם מדינת ישראל לפסילת רישיונו של המשיב, חסן חליל עבד אל האדי, מנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הרקע לבקשה הוא תפיסתו של המשיב נוהג במהירות של 161 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש, וזאת בנוסף לעברו התעבורתי הכולל 7 הרשעות קודמות. **ניתוח משפטי:** **1. ראיות לכאורה:** השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט בשלב זה היא קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה. כפי שנקבע בפסיקה, בשלב זה אין צורך בהוכחת האשמה מעבר לספק סביר, אלא די בקיום חומר חקירה ש"עשוי" להוביל להרשעה לאחר בחינה מעמיקה בהליך העיקרי. המבחן הוא "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו?". * **עמדת המבקשת (מדינת ישראל):** טענה כי קיימות ראיות לכאורה, בהן דו"ח המהירות, עדויות השוטר ששמר על קשר עין רציף, אמירות המשיב "אני מצטער" ו"פחדתי מנפילות" המהוות ראשית הודיה, וכן עברו התעבורתי. * **עמדת המשיב:** טען לקשיים ראייתיים, בעיקר בנוגע לשמירת קשר עין באכיפה מתרחקת, חוסר פירוט מספק מצד השוטר, עיכוב של 7 ק"מ עד לעצירה, והפער בזמנים בין רישום האירוע לתחילת צילום מצלמת הגוף. כמו כן, טען כי עברו אינו מצדיק פסילה, והמהירות עצמה אינה "מהירות קצה". * **החלטת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי קיימות די ראיות לכאורה בשלב זה. בהחלטתו, התבסס על: * **דו"ח המהירות:** עצם מדידת המהירות וההפרש המשמעותי מהמותר. * **קשר עין:** התייחסות לרישום "קשר עין רציף מזיהוי העבירה" עד לעצירה, וקביעה שגם אם יש קשיים בפירוט, אין בכך כדי לשלול את קיום הראיות לכאורה בשלב זה. בית המשפט הדגיש כי "אם נאמין" לדברי השוטר, יש בכך כדי לחייב את המסקנה. * **ראשית הודיה:** התייחס לאמירות המשיב כ"אני מצטער" ו"פחדתי מנפילות" כראשית הודיה, שהתחזקו על ידי רישומן בדו"ח העיכוב ובטופס השימוע, גם אם לא נקלטו במצלמת הגוף. * **הצהרות השוטר במצלמת גוף:** קבע כי הצהרתו של השוטר לגבי המהירות הגבוהה שנדרש בה כדי להגיע למשיב, מחזקת את אמינותו ולא להיפך, בכך שהיא מלמדת על התרחשות העבירה. **2. מסוכנות המשיב:** הבחינה השנייה הנדרשת בבקשה לפסילה עד תום ההליכים היא בחינת מסוכנותו של המשיב, תוך התחשבות בנסיבות ביצוע העבירה, עברו התעבורתי, וותק נהיגתו. * **נסיבות ביצוע העבירה:** בית המשפט הדגיש את הנסיעה במהירות של 161 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 90 קמ"ש, מה שמהווה סטייה של 71 קמ"ש מעל המותר, ומהירות גבוהה ומסוכנת באופן אבסולוטי. * **עבר תעבורתי:** המשיב, בן 24 שנים ו-8 חודשים, הוציא רישיון בשנת 2020 וצבר 7 הרשעות קודמות. בית המשפט ציין כי למרות שאינו "נקי", רוב העבירות הן מסוג ברירת קנס שאינן מלמדות בהכרח על מסוכנות אינהרנטית. עם זאת, ציין שתי הרשעות עבר בעבירות מהירות. * **גיל וותק נהיגה:** בית המשפט התייחס לעובדה שהמשיב הוא נהג צעיר, דבר שעלול להעיד על חוסר ניסיון והשפעה מוגברת של מהירות על יכולות הנהיגה, ולכן מהווה סכנה חמורה יותר. * **החלטת בית המשפט:** בית המשפט קיבל את הבקשה באופן חלקי, תוך התחשבות בקשיים הראייתיים שהעלה ב"כ המשיב ובעברו של המשיב. הוא הורה על פסילת המשיב למשך 75 ימים, החל מיום הפסילה המנהלית (8.3.26). בית המשפט נימק זאת בכך שהמהירות הגבוהה מלמדת על מסוכנות מסוימת המצדיקה פסילה מעבר לפסילה המנהלית. הוא גם קיבל את הטענה לפיה פסילה עד תום ההליכים אינה יכולה להיות ארוכה מאורך הפסילה האפשרי במסגרת העונש, אך קבע כי 75 ימים אינם חורגים מכך בהתחשב ברמת הענישה הנהוגה במקרים דומים. **חידושים משפטיים ודגשים:** * **פרשנות "ראיות לכאורה" בשלב הביניים:** פסק הדין מדגים את האופן שבו בית המשפט מפרש את המבחן של "ראיות לכאורה" בשלב של בקשה לפסילה עד תום ההליכים, תוך התמקדות בפוטנציאל הרשעתי ולא בהכרעה סופית. * **חשיבות הפירוט בדו"ח השוטר:** בית המשפט מדגיש את החשיבות של פירוט מפורט מצד השוטר האוכף, במיוחד במקרים של מהירות גבוהה ונסיעה ארוכה עד לעצירה, אולם קובע שבהיעדר פירוט מספק, אין בכך בהכרח כדי לשלול קיום ראיות לכאורה. * **מעמדה של "ראשית הודיה":** ההתייחסות לאמירות המשיב כ"ראשית הודיה" מראה כיצד גם אמירות קצרות, שנאמרו מיד לאחר האירוע, יכולות לשמש כראיה מחזקת. * **משקל אמירות השוטר במצלמת גוף:** בית המשפט מחדש בקביעה שאמירות השוטר במצלמת הגוף, אשר נראות לכאורה כהודאה בקושי, יכולות דווקא לחזק את אמינותו ואת עצם התרחשות העבירה. * **בחינת המסוכנות:** פסק הדין מציג את הדינמיקה של בחינת מסוכנות הנהג, הכוללת את נסיבות העבירה, עברו, וותק וגילו, וכיצד אלו מתורגמים להחלטה על פסילה מנהלית. * **התאמת אורך הפסילה:** בית המשפט מאשר את העיקרון שלפיו אורך הפסילה עד תום ההליכים לא יכול לחרוג מעונש הפסילה הצפוי, אך מפעיל שיקול דעת רחב בהערכת העונש הצפוי ובקביעת אורך הפסילה. לסיכום, פסק הדין מבטא את הגישה המאוזנת של בתי המשפט בשלב הפסילה המנהלית, המנסה לאזן בין הצורך בהגנה על בטיחות הציבור, לבין זכויות הנאשם והצורך בקיום הליך הוגן.