דנ"א 8621/11

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.2.2012 מתייחס לעתירה לדיון נוסף בפסק דין קודם בעניין פסק בוררות. השאלה המשפטית העיקרית שעמדה על הפרק הייתה האם לבורר יש סמכות לפסוק בעניין שלא הועלה על ידי הצדדים ולא הוסכם שיישמע בבוררות. העתירה בפני בית המשפט נבעה מסכסוך מסחרי בין עותר למשיב בנוגע להעברת המניות והתשלום עבורן. המחלוקת הוסכמה להיפתר באמצעות בוררות, אך העותר טען כי פסק הבורר, שהורה לעותרת לשלם סכום נוסף עבור המניות, חרג מסמכותו של הבורר. בית המשפט המחוזי הסכים עם העותר וביטל חלק זה של פסק הבוררות, אך הורה להחזיר את העניין לבית המשפט לבוררות ערעורים. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה, אך רק לעותר ניתנה חופשה. בית המשפט העליון, בדחותו את העתירה, קבע כי פסק הבורר אינו חורג מהסמכות שהוענקה לו בהסכם הבוררות. בית המשפט פירש את ההסכם בין הצדדים כהרשאה לבוררים ליישב את הסכסוך, ולא כמוגבל לכתבי הטענות הספציפיים. אזכור ההסכם ל"תביעה במצב שבו היא מצויה" הובן כאומר שהבוררים יכולים לפסוק סעד בעילות שלא הועלו על ידי הצדדים. בית המשפט אף הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסקי דין קודמים, לרבות פרשת עין גב שצוטטה על ידי העותר, וציין כי כל מקרה מחייב בחינה פרטנית של הסכם הבוררות. בפסק הדין הודגש כי פרשנות ההסכם צריכה להכתיב את סדרי הדין ואת היקף סמכותו של הבורר. מאחר שההסכם במקרה זה הכפיף את הבוררים לדין המהותי ולדיני הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי בכוונת הצדדים לאפשר לבוררים מרחב פעולה רחב בהכרעה בסכסוך. השופט עמית ציין גם הוא בהסכמתו כי פסק הדין מאפשר סעד שלא התבקש בתנאים מסוימים. לפיכך נדחתה העתירה לדיון נוסף, שכן בית המשפט לא מצא כי פסק הדין הקודם יצר תקדים הראוי לעיון מחדש.