ת"א 61566-01-16

תקציר

בשנת 2008 התקשרו התובע, עו"ד במקצועו, והנתבע, בעל שליטה, בהסכם לפיו התובע יקבל את מלוא מניות החברה הנתבעת, שהפיצה מוצרי חלב עבור תנובה. התובע היה אמור לשלם לנתבע 1,650,000 ₪, בתוספת סכום נוסף המשקף את שווי נכסי החברה. הסכום הכולל - 2,233,534 שקל - היה אמור להיות משולם בתשלומים. עם זאת, הנתבע לא העביר את מניותיו והמשיך להפעיל את החברה. בשנת 2013 נערך הסדר ביניים לפיו הנתבע יחזיק במניות התובע בנאמנות. בהמשך התברר כי הנתבע פעל בחוסר תום לב במהלך המשא ומתן, נמנע מלגלות את חובות החברה לתנובה וביצע משיכות שלא כדין מחשבונות החברה. התובעים תבעו סעדים כספיים שונים. על בית המשפט להחליט: האם התמורה בגין ההסכם כללה את שווי נכסי החברה; סכום התמורה ששילם התובע; אם הנתבע הסכים לשלם לתובע את סכומי השיקים שנמשכו מטעם החברה לתנובה; אם הנתבע חייב לתובע את שווי חובות החברה לתנובה; ואם התובע הוכיח כי הנתבע משך כספים מהחברה שלא כדין. בית המשפט מצא כי תמורת ההסכם עמדה על 1,650,000 ₪ בלבד, והתובעת לא שילמה את מלוא הסכום, 856,000 ₪ בלבד. התובע לא הצליח להוכיח כי התמורה הייתה בסך 2,233,534 ₪, ואי התייצבותו של הנתבע לחקירה נגדית החלישה את טענתו. בית המשפט קבע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב במהלך המשא ומתן, ולא גילה את התחייבויות החברה. עם זאת, טענת התובע כי הנתבע הסכים לפרוע את חובות החברה לתנובה לא הוכחה, למרות הודאת הנתבע להגנתו כי חייבים לתובע כספים. התובע גם לא הצליח להוכיח כי הנתבע חייב לחברה כספים וביצע משיכות שלא כדין, מחוסר ראיות. כתוצאה מכך, השופט הורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 232,263 ₪, בצירוף הפרשים צמודים וריבית החל מיום 30.9.08. כמו כן נפסקו לתובע שליש מדמי התביעה. בקשת התובע לשכר טרחת עורך דין נדחתה, ותביעת התובע השני נדחתה. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 20.7.2020.