עב"ל 1572-12-21

תקציר

הדיון נסוב סביב קביעת בסיס השכר לנפגעי עבודה, ובפרט לגבי בחירת הסדר מיטיב על ידי המבוטח. בית המשפט דוחה טענה זו ומדגיש כי סעיף 98(א) לחוק קובע נקודת זמן אחידה לחישוב בסיס השכר. סעיף זה מתפרש כקובע מועד אחד, דהיינו, "היום שבו יש לשלם דמי פגיעה לראשונה", ולא מאפשר למבוטח לבחור את המוטב מבין שני מועדים. פסק הדין בעניין שקולניק, שפירט את ההתפתחויות החקיקתיות והשיפוטיות הקשורות לעניין זה, תומך בפרשנות זו. יתר על כן, בית הדין מגיע למסקנה כי יש לחשב את בסיס השכר על בסיס השכר בעת היווצרות הנכות, ולא על פי מועד רכישתו. קביעה זו מיושמת באופן אחיד במקרים של מיקרוטראומה או מחלת מקצוע. הרציונל העומד מאחורי החלטה זו הוא להבטיח כי הכנסתו של הנפגע במקום העבודה תישאר יציבה לאחר הפציעה או המחלה, תוך תיעוד מדויק של הכנסתו לפני הפגיעה בעבודה. גישה זו, טוען בית המשפט, מתיישבת יותר עם מבנה החוק והקריטריונים להכרה באדם כנפגע עבודה. בנוסף, בית המשפט מכיר באתגרים שבהערכת השפעות הזמן על שכרו של אדם בתקופת החביון של מחלת מקצוע. כתוצאה מכך, הגורם הקובע לחישוב שכר הבסיס נקבע כמועד הופעת הנכות ולא רכישתו. אשר על כן, הערעורים נדחים, והחוזרים הקיימים המשקפים פסק דין זה מוצדקים. בית המשפט מחליט כי לא יהיה צו להוצאות, בהתחשב בכך שהערעורים עוררו שאלות משמעותיות. פסק הדין יינתן סופית בהעדר הצדדים ויימסר להם בהתאם.