רע"א 202/00

תקציר

בית המשפט העליון בחן מקרה מורכב של מבקשת שבמהלך שירותה הצבאי טענה כי אולצה לקיים יחסי מין עם איש מילואים. בתחילה, היא הועמדה לדין משמעתי בגין הגשת דו"ח כוזב לכאורה לאחר שעדים טענו כי לא התנגדה. לאחר השירות, היא אובחנה עם סכיזופרניה פרנואידית וביקשה הכרה בנכות, אשר נדחתה בתחילה, אך מאוחר יותר התקבלה בערעור. אולם, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, הטיל ספק בממצאי ועדת הערר והדגיש מצב נפשי קיים לכאורה. בית המשפט העליון מצא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שחרג מסמכותו בעניינים עובדתיים שהוכרעו על ידי ועדת הערר ובכך שלא הכיר בהשפעה הטראומטית של האירוע הצבאי והלעג שבא בעקבותיו, אשר גרמו למצוקה משמעותית של המבקשת וזירזו את מחלתה הנפשית. בהתחשב במצבה הבריא לפני הגיוס ובהיעדר סימני מחלה לפני השירות, ראתה ועדת הערר בצדק קשר סיבתי בין שירותה לבין הופעת סכיזופרניה. בית המשפט העליון התייחס גם לסוגיית ההתיישנות, וציין כי הממונה על הפיצויים האריך למעשה את תקופת ההתיישנות בכך שהתייחס לטענות לגופן. כתוצאה מכך, החזיר בית המשפט העליון על כנו את החלטת ועדת הערר שהעניקה הכרה בנכות, תוך שהוא מותח ביקורת על הטיפול המשפטי הקודם בתביעות מסוג זה, וממליץ על פרשנות גמישה יותר במקרים של בעיות נפשיות. בית המשפט הורה על תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למבקש.