סע"ש 38382-05-19

תקציר

התובעת, עובדת רשות האוכלוסין, חוותה מסכת ייסורים ארוכה וכואבת, שהחלה בחקירת ביקורת פנימית על אי סדרים באשרות במקום עבודתה בשנת 2011. החקירה הובילה לחקירת משטרה, שהביאה בסופו של דבר לסגירת התיק מחוסר ראיות. עם זאת, מעמדה התעסוקתי של התובעת נותר לא ברור, והיא למעשה הושעתה למספר שנים, תוך גרימת עוגמת נפש משמעותית והפסד כספי. בית המשפט מצא כי בעוד טענותיה העיקריות של התובעת בדבר התנכלות מכוונת מצד מעסיקיה לא הוכחו, המדינה ורשות האוכלוסין כשלו בתפקידן כמעסיקות בתקופת ההשעיה השנייה. הם לא ניהלו הליך מנהלי ולא הציעו לה הזדמנויות תעסוקה מתאימות, אלא השאירו אותה במצב של לימבו. פגיעה זו בזכויותיו של התובע כשכיר הצדיקה פיצוי לא ממוני בסך 50,000 ₪. בנוסף, קבע בית המשפט כי היה על נציב שירות המדינה לקבל אישור להשעות את התובעת, שעברה באותה עת טיפולי פוריות, כנדרש בחוק עבודת נשים. סכום זה זיכה אותה בתוספת פיצוי של 5,000 שקל. באשר לפיצוי כספי בגין תקופת ההשעיה, בית המשפט הבחין בין רכיבים המותנים בביצוע לבין רכיבים שלא. התובעת הייתה זכאית לסכום האחרון, שכלל את קרן ההשתלמות ודמי הבראה. עם זאת, בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים ואת ההסכמים הקיבוציים כך שיחריגו רכיבים התלויים בביצוע, כגון שעות נוספות, עבודה בכוננות והחזרי הוצאות, מתשלומים רטרואקטיביים. בגין תקופת ההשעיה השנייה שלא כדין, פסק בית המשפט לתובעת סך של 104,000 ₪ כפיצוי בגין אובדן השתכרות, תוך התחשבות באחריותה שלה לאי מציאת עבודה חלופית מוקדם יותר. בסך הכל חויבה המדינה לשלם לתובע 164,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, צמודות ובריבית מיום התביעה. פסק הדין הדגיש את חובת המדינה לתמוך בשיקומה המקצועי של התובעת וייחל לשלומה בעתיד. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה.