עת"מ 21765-09-11

תקציר

רופא שלמד רפואה בגרמניה ועבד שם מספר שנים נכשל בבחינת הרישוי הישראלית לרפואה שבע פעמים במהלך שני עשורים. הוא עתר לבית המשפט בבקשה להוציא צו שיחייב את משרד הבריאות להעניק לו רישיון מוגבל לעסוק ברפואה בישראל לתקופה של שישה חודשים, כפי שנקבע בתקנות הרופאים. זה היה מאפשר לו לעמוד בדרישות לפטור מבחינת הרישוי. העותר טען כי עמד בכל הדרישות לפטור למעט תקופת התצפית בת ששת החודשים, וכי שיקול הדעת המוקנה לפקיד המשרד הממונה על הרישוי אינו מוחלט. זאת ועוד, טען העותר כי כישלונו בבחינה נבע ממחסומי שפה ולא מחוסר ידע מקצועי. משרד הבריאות טען כי התקנות המעניקות פטור מבחינת הרישוי לא נועדו לשמש פתרון עוקף למי שנכשל בבחינה, וכי בחירתו של העותר לגשת לבחינה מונעת ממנו לבקש פטור. בית המשפט צידד במשרד וציין כי תקנות הפטור מיועדות לרופאים שעסקו בחו"ל שנים רבות ולא נועדו לעקוף את מי שהוכיח חוסר ידע מקצועי בכך שנכשל בבחינת הרישוי. עוד קבע בית המשפט כי העותרת לא הוכיחה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות שיפוטית בהפעלת שיקול הדעת של המשרד ברישוי רופאים. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשרד.