עע"מ 3956/19

תקציר

פסק הדין דן בערעור של חברה שבקשתה להאריך רישיון לייבוא שומן חזיר לישראל משנת 2018 נדחתה על ידי גוף ממשלתי (המשיב). הסוגיה המרכזית הייתה האם הרישוי המקורי היה תקף מבחינה משפטית לפי סעיף 3 לחוק הבשר, המחייב מתן רישיונות כאלה "באותה מתכונת ובאותם מקרים" כמו לפני מועד כניסה לתוקף. המשיבה טענה כי אין לה סמכות להנפיק את הרישיון במקור, שכן לא נמצאו ראיות לכך שרישיונות כאלה ניתנו לפני מועד זה. מנגד, החברה טענה כי ברשותה נתונים המצביעים על כך שהונפקו רישיונות דומים. לאחר עיון בחומר הראיות, לא מצא בית משפט קמא כל הוכחה לכך שרישיונות ליבוא שומן חזיר ניתנו לפני המועד הקובע, קביעה שבית המשפט לערעורים אינו רואה עילה לבטלה. טענת החברה כי לחצים פוליטיים, בעיקר מצד מחוקקים חרדים, השפיעו על ההחלטה נדחתה מחוסר ראיות. בית המשפט התייחס גם לטענת החברה לחוסר סבירות בכך שהבחין בין חוק הבשר לבין צו יבוא חופשי, והדגיש כי הם משרתים תכליות משפטיות שונות. יתר על כן, בית המשפט עמד על הטעות במתן הרישיון בתחילה, וציין כי הסתמכות של חברה על רישיון כזה מהווה שיקול לשיקול אך אינה מחייבת חידוש אם הרישוי המקורי היה שגוי. בהכירו בכך שרישיונות ניתנים בדרך כלל לתקופות קצובות הדומות לחידושים ולא לביטולים, בית המשפט לערעורים לא מצא עילה להתערבות. בית המשפט קבע כי לחברה ניתן סעד סביר בכך שאפשרה להשלים את היבוא עד למועד נקוב והיא יכולה לתבוע פיצויי הסתמכות. בסופו של דבר, בית המשפט לערעורים המליץ לדחות את ערעור החברה, לתמוך בפסק דינו של בית המשפט קמא ולפסוק לכל צד לשאת בהוצאותיו. ההחלטה התקבלה בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופטת י' עמית, והסתיימה פסק הדין שניתן על ידי השופט א' גרוסקופף ביום 16.2.2020.