ת"א 43274-05-15

תקציר

התובעת טענה כי נפלה טעות ברישום הבית המשותף שלה, שגרמה לכך שכביש גישה המוביל למקום החניה שלה סווג כשטח פרטי ולא כשטח רכוש משותף. היא סיפקה מספר רישומים והיתרים מהשנים 1991 ו-1993 שלטענתה תומכים בטענתה. עם זאת, השופט מצא כי מסמכים אלה אינם מצביעים על כך שיש לסווג את השטח המדובר כשטח משותף. זאת ועוד, התובעת לא הביאה כל ראיה חיצונית, כגון הסכמי שיתוף או תקנון הבית המשותף, כדי לתמוך בטענתה כי צו הרישום היה שגוי ויש לתקנו. עוד ציינה השופטת כי התובעת לא ניסתה לאמת את רישומי הרישום לפני רישום הבית המשותף, למרות שהייתה מודעת לתהליך הרישום. טענת התובעת כי לא ראתה את השרטוטים וחתמה על מסמכי הרישום באמצעות ייפוי כוח לא התקבלה. השופטת ציינה כי התובעת לא נקטה כל פעולה לתיקון הרישום עד שנתיים וחצי לאחר רישום הבית המשותף. בנוסף, השופטת בחנה את טענות התובע בנוגע להליכים שהתנהלו מול עיריית חדרה ומצאה כי הן אינן מצביעות על טעות כלשהי ברישום שתצדיק תיקון. קביעותיהם של מהנדסי העירייה נגעו לזכויות תכנון ולא לזכויות קניין, ולכן לא יכלו להעיד על היעדר זכויות קנייניות של הנתבע (פנחס) בקרקע. בסופו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי השטח המדובר הוא רכוש משותף וכי נפלה טעות ברישום. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי הרישום הנוכחי לא פגע ביכולתה של התובעת להשתמש בחנייה. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות המשפט ובשכ"ט עורכי הדין של הנתבעים 2 ו-3, בסך של 15,000 ₪.