ת"א 18547-02-19

תקציר

זהו פסק הדין בתביעה אזרחית בה תבע התובע, שנפגע במהלך שיט שאורגן על ידי חברת הנסיעות הנתבעת, את החברה בגין רשלנות. השופט פותח ומציין כי הם שקלו היטב את הטיעונים והראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים. הם קובעים כי יש לדחות את התביעה, ומספקים מספר נימוקים להחלטה זו. ראשית, הם מתייחסים לשאלת הפורום המתאים וטוענים כי מאחר שהתביעה הוגשה לבית משפט ישראלי, יש לברר את העניין כאן, אלא אם כן הקשר לפורום זר חזק משמעותית. במקרה זה, הקשרים לישראל חזקים: התובע והנתבע ישראלים, החוזה נעשה בישראל, התשלום בוצע במטבע ישראלי, והפגיעה התרחשה לפחות חלקית בישראל. לכן, בית המשפט הישראלי הוא הפורום המתאים. לאחר מכן, דן השופט בהוראות הדין הנוגעות לאחריותו הנזיקית של מארגן טיול לחו"ל. הם מסבירים כי לחברה הנתבעת, כמארגנת טיולים, חלה חובת זהירות כלפי משתתפי הטיול, אך חובה זו אינה מוחלטת. המארגן אחראי לבחירת נותני השירות המוסמכים ולהבטחת בטיחות הנוסעים, אך הוא אינו אחראי לכל מעשה רשלני שבוצע על ידי ספקים אלה. לאחר מכן עובר השופט לקבוע את עובדות המקרה ולהעריך את מהימנות העדויות. הם מוצאים את עדותו של התובע לגבי נסיבות התאונה משכנעת ונתמכת בעדויות וראיות אחרות. מנגד, הם דוחים את טענות הנתבעת וראיותיה, שנועדו להפריך את גרסת התובעת לאירועים ולייחס לה 100% מהאשמה. השופט ממשיך לנתח את הראיות הקשורות לרשלנות הנטענת של הנאשם. הם מציינים כי נקודת המוצא היא רשלנות המלח, שהנתבע אינו חולק עליה. עם זאת, אין בכך כדי לרמוז באופן אוטומטי על אחריותו של הנתבע. על התובע מוטל נטל ההוכחה להוכיח את רשלנות הנתבע בהתקשרות עם נותן השירות, קיומם של יחסי מיופה כוח או רשלנות מי מעובדי הנתבעת. השופטת בוחנת כל אחת מהטענות הללו ומוצאת אותן כבלתי משכנעות, בשל היעדר ראיות שהציג התובע. לטענתם, הימנעותו של התובע מישיבה במהלך השיט הייתה הגורם הישיר לתאונה, והמדריך לא היה מחויב לתת הוראות מפורשות לשבת, שכן הדבר היה ברור לכל אדם סביר. יתר על כן, גילה וניסיונה של התובעת הביאו לכך שלא נדרשו הוראות ספציפיות כדי למנוע ממנה לעמוד בסירה. בנוסף, השופט מציין כי רשלנות המלח הייתה בלתי צפויה ורגעית, ולא הייתה סיבה לנתבע או למדריך לצפות אותה. בסיכומו של דבר, התובע לא הצליח להוכיח את רשלנות הנתבע במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. עם זאת, השופטת מכירה באשמתה החלקית של התובעת בתאונה וקובעת כי אם התביעה הייתה מתקבלת, היו מפחיתים את פסיקת הנזק שלה ב-40% בשל אשמה זו. לסיכום, השופט מחליט לדחות את התביעה ואינו מטיל על התובע הוצאות משפט, בהתחשב בנסיבות המקרה. מוזכרת גם זכות הערעור.