ע"א 31657-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין בערעור בעניין ע"א 31657-02-26, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנו. ### **1. הרקע המשפטי ותמצית הסכסוך** הסוגיה המרכזית בערעור היא תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בנסיבות שבהן הליך בוררות בוטל עקב התנהלות פסולה של התובע (החתמת בורר על פסק דין שהוכן מראש תחת איומים). בית המשפט המחוזי סבר כי בשל חומרת התנהגות המערער, יש לשלול ממנו את "הטבת" השעיית מירוץ ההתיישנות הקבועה בסעיף 15. בית המשפט העליון הפך החלטה זו וקיבל את הערעור. ### **2. עקרונות משפטיים וניתוחם** #### **א. היקף התפרשותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות** בית המשפט העליון שב ומאשר כי סעיף 15 לחוק – המורה כי הזמן שבו הייתה תלויה תובענה שנדחתה (לרבות מחיקה) לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות – חל גם על הליכי בוררות. נקבע כי הרציונל הוא מניעת מצב שבו תובע עומד בפני שוקת שבורה רק בשל בחירתו בפורום חלופי (בוררות), וכל עוד לא נוצר "מעשה בית דין" המסיים את הסכסוך, אין למנות את תקופת ההתדיינות הראשונה במניין הימים. #### **ב. הפרדה בין "סנקציה דיונית" לבין "דיני התיישנות"** זהו לב העניין בפסק הדין. בית המשפט מבחין בין שתי קטגוריות של מחדלים: 1. **מחדלים דיוניים המאריכים את ההליך באופן מלאכותי:** מקרים בהם תובע מנהל הליכי סרק או גורם להימשכות הליכים בחוסר תום לב, במטרה ברורה להרוויח זמן ולעקוף את דיני ההתיישנות. במקרים כאלו, בתי המשפט שוקלים צמצום של סעיף 15 כדי למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. 2. **מחדלים מהותיים המביאים לביטול הליך (ספציפית בוררות):** במקרה שלפנינו, האיומים על הבורר היו עילה לביטול פסק הדין (לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות), אך הם לא היוו טקטיקה שנועדה למשוך זמן באופן מלאכותי לאורך שנים. **החידוש:** בית המשפט קובע כי שלילת סעיף 15 בנסיבות שאינן קשורות למריחת זמן דיונית מהווה "סנקציה עונשית" שאינה הולמת את דיני ההתיישנות. מוסד ההתיישנות אינו אמור לשמש כלי ענישה למתדיין, אלא כלי לאיזון בין אינטרסים של ודאות לבין זכות הגישה לערכאות. ### **3. חידושים משפטיים** 1. **האבחנה בין אופן ניהול ההליך לבין עצם קיומו:** בית המשפט העליון מחדד כי כל עוד הליך הבוררות התנהל בפועל (גם אם בסופו התגלה פגם חמור בהתנהלות אחד הצדדים שהוביל לביטול הפסק), אין לראות בו כ"הליך סרק" המצדיק את מחיקת התקופה רטרואקטיבית. כל עוד הבוררות הייתה תלויה ועומדת, המערער היה מנוע מלהגיש תביעה אזרחית רגילה. מכאן עולה העיקרון: **אין למנוע תובע מלמנות את תקופת ההתיישנות בגין הליך שחסם אותו מגישה לערכאות, גם אם הליך זה בוטל בשל פגם מהותי בהתנהגותו.** 2. **התנגדות לפרשנות "חוקרת" של הליכים קודמים:** בית המשפט מביע סלידה מהצורך של ערכאות להידרש לחקירה עובדתית מדוקדקת ("לפשפש" כפי שהגדיר זאת השופט עמית) בתוך הליכי הבוררות הקודמים כדי לקבוע מתי בדיוק התובע חדל לנהוג בתום לב. זאת מטעמי יעילות, אחידות וודאות משפטית. 3. **הגבלת היקף השיקול של "חוסר תום לב":** למרות שבית המשפט הכיר בכך שהתנהלות המערער הייתה חמורה וראויה לגינוי, הוא מבהיר כי **דיני ההתיישנות אינם המקום הנכון להטיל סנקציות בגין התנהגות שאינה נוגעת באופן ישיר לעיכוב הדיוני.** ### **סיכום** פסק הדין מציב גבול ברור לשימוש בדוקטרינת "חוסר תום הלב" ככלי לשלילת הגנות סטטוטוריות. על אף שהתנהלות המערער בבוררות הייתה פסולה (איומים על בורר), היא אינה מצדיקה את שלילת תקופת ההשעיה הקבועה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן התנהלות זו לא נועדה "למרוח" את הזמן, והיא לא מחקה את העובדה שהליך בוררות התקיים בפועל.