עע"מ 1446/06

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לפרשנותה של "תחנת דלק" לפי סעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. המשיב, השתתפות בנכסים בישראל בע"מ, ביקש את אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה להקמת תחנת דלק בלודים, לרבות שירותים נוספים כמו שטיפת מכוניות ומזנון, על קרקע המיועדת לאחסנה ומלאכה. הוועדה המקומית אישרה את התכנית לפי סעיף 62א(א)(10), המסמיך ועדות מקומיות לאשר תחנות כאלה בשטחים שלא יועדו להן, ובלבד שהן נמצאות באזורים המיועדים לתעשייה, מסחר, חקלאות, משרדים, אחסנה או חניה. עם זאת, הוועדה המחוזית הגבילה את הפיתוח לשטח של 40 מ"ר, בטענה שהחוק אינו מתיר שירותים משלימים. בהסתמך על חוזר משרד הפנים הדגישה הוועדה המחוזית כי ייעודה העיקרי של תחנת דלק הוא אספקת דלק, ושימושים נוספים מחייבים הקצאות תכנית ספציפיות. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את עתירת החברה, וציין כי היה על הוועדה המחוזית להפעיל שיקול דעת עצמאי. בערר טענה הוועדה המחוזית כי פרשנות החוק צריכה ללכת בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, תוך הדגשה כי שירותים נוספים אינם חלק בלתי נפרד מתפקידה של תחנת דלק, ולכן יש לחייב את בחינת הוועדה המחוזית. בסופו של דבר, הסכים בית המשפט עם הפרשנות המצמצמת יותר שהציגה הוועדה המחוזית, וקבע כי ועדות מקומיות אינן יכולות לאשר ייעודים נוספים כמו מסעדות ושטיפת מכוניות ללא מעורבות הוועדה המחוזית, וקבע כי תוספות כאלה יכולות לשנות באופן משמעותי את אופיו של האזור שמסביב. ההחלטה הדגישה גישה זהירה כלפי הרחבת סמכויות הוועדות המקומיות והדגישה את ההקפדה על בהירות חקיקתית, וחיזקה כי תכנון תחנות דלק צריך ליישר קו עם כוונת המחוקק המקורית לייעל תהליכים מבלי לשנות מדיניות תכנון רחבה יותר.