ת"פ 107/03

תקציר

הנאשם, פסיכיאטר במקצועו, הואשם בביצוע מעשים מגונים במתלוננת, מטופלת שלו, כשהאחרונה הייתה בת 15. על פי כתב האישום, הנאשם ביצע את המעשים במהלך ביקוריו של המתלונן במרפאתו הפרטית, במרפאת קופת חולים מכבי ובבית החולים בו עבד הנאשם, במשך תקופה של מספר חודשים. אמה של המתלוננת המתינה בדרך כלל מחוץ לחדר שבו התקיימו הפגישות. הנאשם הכחיש את הטענות. השופטים ניתחו את הראיות והגיעו למסקנה כי עדותה של המתלוננת אמינה, אך זו הייתה העדות היחידה שהציגה התביעה. עוד נמצא כי המתלונן לא סבל ממחשבות שווא, אלא פירש באופן שגוי את מעשיו של הנאשם בשל מצבו הנפשי המעורער. השופטים הוסיפו ובחנו את עדותו של הנאשם ומצאו אותה אמינה, אך אינה עולה בקנה אחד עם הראיות ועם מעשיו של הנאשם עצמו במהלך הטיפול. הם הגיעו למסקנה כי הסברו של הנאשם כי המתלוננת סבלה ממחשבות שווא אינו נכון, אלא נבע מניסיונו להבין מדוע הוא מואשם בניצול מיני, למרות שהעניק למתלוננת יחס הולם. השופטים הדגישו כי ספק סביר קיים כאשר קיימת אפשרות ממשית, על סמך חומר הראיות, כי הנאשם חף מפשע. הם מצאו כי התביעה לא הציגה ראיות מספיקות כדי להפריך ספק זה. לפיכך, למרות שמצאו את עדותה של המתלוננת אמינה, זיכו השופטים את הנאשם בשל הספק הסביר שאפף את התיק. הם הדגישו כי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר היא דרישה חוקתית למניעת הרשעה שגויה של חפים מפשע.