ע"מ 423-04-10

תקציר

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של המערער וקיבל את עמדת המשיב במרבית הנושאים, למעט תיאום הוצאות מימון, אשר בית המשפט פסק לטובת המערער. הסוגיות העיקריות שבמחלוקת היו סיווג "הכנסותיה הכספיות" של המערערת מהשקעותיה ואופן הדיווח על הכנסה זו, האם יש לתאם את הוצאות המימון, כיצד לחשב פחת נכסים מאושרים ומנוטרלים, החלת חוק התיאום בתנאי מדד שלילי והטלת קנס גירעון. בית המשפט קבע כי "הכנסתה הכספית" של המערערת אינה חלק בלתי נפרד מפעילותה העסקית המורשית ולכן אינה זכאית להטבות מס. קביעה זו התבססה על הקביעה כי השקעותיה של המערערת לא היוו עסקאות גידור ולא היו נחוצות לעסקיה. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי הסתמכה על הסכם שומה קודם עם המשיב בדבר דיווח הכנסותיה. באשר להוצאות המימון, פסק בית המשפט לטובת המערערת, תוך הכרה בהוצאות אלה כלגיטימיות, חרף עמדת המשיב כי הן אינן חלק אינטגרלי מפעילות הייצור של המערערת. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שגישת המשיב תפגע בחירותו של בעל העסק לנהל את עסקיו וכי ההוצאות הוצאו במסגרת פעילותו העסקית של המערערת. בסוגיית הפחת הסכים בית המשפט עם שיטת חישוב הפחת של המשיבה בגין נכסים מנוטרלים, שהתבססה על יחס המחזור של החלקים המאושרים והלא מאושרים של המפעל. בית המשפט מצא כי גישתו של המשיב עקבית וכי המערערת טעתה בשיטת החישוב שלה. בית המשפט פירש את חוק התיאום ואת הוראותיו הרלוונטיות כך שיחולו גם כאשר שיעור המדד שלילי. לפיכך, התוספת להכנסה החייבת בגין השנים הרלוונטיות הייתה כדין. לבסוף, אישר בית המשפט את הטלת קנס הגירעון על המערערת על ידי המשיב, ולא מצא כל רשלנות בהתנהלות המשיב ובהתחשב בליקויים המהותיים הרבים בדו"חות המערערת. המערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב בסך 100,000 ₪. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של שני הצדדים ונחתמה על ידי השופט דוד מינץ.