עת"מ 2070-08-18

תקציר

אדמתו של העותר הופקעה על ידי העירייה בשנת 1993 לצורך הקמת אתר פסולת. עם זאת, אתר הפסולת מעולם לא הוקם וייעוד הקרקע שונה מאוחר יותר להקמת פארק עירוני. למרות שהעירייה זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, העותר לא דרש את החזרת אדמתו. שנים לאחר מכן, כאשר אושרה תכנית בניין עיר ח-500, ששינתה את מעמדן המשפטי של מקרקעי העותר, דרש העותר את ביטול ההפקעה ואת החזרת אדמתו. העירייה הסכימה, אך ביקשה מהעותר לשלם את שווי ההשבחה של הקרקע כתוצאה מהתכנית החדשה, וכן את הריבית על פיצויי ההפקעה. בית המשפט מצא כי העותר זכאי לכך שמקרקעיו יוחזרו לו, אולם עליו להשיב את פיצויי ההפקעה ואת שווי השבח של הקרקע. העירייה לא הייתה רשאית לדרוש ריבית על הפיצויים, שכן הדבר לא הוזכר בחוק הרלוונטי, ולא ניתן היה לראות את העותר כמי שלוותה כספים מהעירייה. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי העותרת לא הייתה אחראית לעיכוב במימוש המטרה המקורית של ההפקעה, ולפיכך שיקולי צדק קבעו כי העירייה לא צריכה ליהנות מעיכוב זה באמצעות גביית ריבית על הפיצויים. עם זאת, העותרת מחויבת לשלם הפרשי הצמדה ביחס לפיצויי ההפקעה, שכן זהו חלק מהמחיר הקבוע בחוק להשבת הקרקע.