תע"א 2965/08

תקציר

התובעת, עובדת, תבעה את מעסיקה לשעבר, הנתבע, על כך שלא הפרישה לקרן ההשתלמות שלה כפי שהוסכם לכאורה. התובעת טענה כי בעת משבר כלכלי הודיעה הנתבעת על קיצוץ של 10% בשכרה ועל הפסקת ההפרשות לקרן השתלמות, לה התנגדה אך לא נותרה לה ברירה אלא להסכים. הנתבע טען כי התובע הסכים לשני האמצעים. בית המשפט מצא כי התובעת לא הביאה ראיות משכנעות לכך שלא הסכימה להשעיית ההפרשות לקרן השתלמות. טענת התובעת כי אין לראות בשתיקתה הסכמה משום שלא הבינה את דוחות קרן ההשתלמות לא נתמכה בכך, שכן הדו"חות הצביעו ויזואלית על כך שלא בוצעו תרומות. בית המשפט מצא כי סביר יותר שהתובעת ידעה והשלימה עם המצב, מה גם שלא התלוננה באותה עת. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע מטענת התובעת כי הסתמכה על המשך ניכויי השכר עבור קרן ההשתלמות, שכן ניכויים אלה הופסקו בשנת 2003, והתובעת לא בדקה לעומק את תלושי השכר שלה. בית המשפט מצא הן את זיכרונותיהם של התובע והן של הנתבע מהאירועים בלתי אמינים ושוכנע יותר מעדותו של העד, שהעיד כי שני הצדדים הסכימו, באי רצון, להפסיק את ההפרשות לקרן השתלמות. בסופו של דבר, דחה בית הדין את תביעת התובעת, וקבע כי היא לא הוכיחה את זכאותה להפרשות המעסיק. מאחר שהתובעת לא הייתה זכאית להפרשות המעסיק, גם לה לא הייתה זכות לקבל בחזרה את חלקו של העובד או את הרווחים הנלווים אליו. בית הדין לא פסק לה פיצוי בגין החלק של העובדת שנוכה שלא כדין בשל חלוף הזמן המשמעותי מאז הניכוי האחרון. כל צד נשא בעלויות שלו.