ת"א 11059-08-15

תקציר

פסק הדין דן בחבות בתשלום ארנונה בגין נכס מסחרי. על פי פקודת העיריות, האחריות מוטלת על המחזיק בנכס, המוגדר כמי שיש לו את הקשר הקרוב ביותר לנכס. המסים חייבים על ידי המחזיק עד שהם מודיעים למינהל הארנונה על סיום החזקתם בנכס. במקרה זה, הנכס הוחכר על ידי המשביר לצרכן, אך בהמשך הועבר החכירה לחברה אחרת, קוסט, שהייתה בבעלות מלאה של המשביר. המיסים שנצברו בתקופה שבה קוסט החזיק בנכס. פסק הדין קובע תחילה את התקופה שבה כל חברה החזיקה בנכס. נמצא כי קוסט החזיק בנכס במשך כל התקופה המדוברת, ואילו המשביר נרשם כמחזיק רק לפני תחילת החכירה של קוסט. הואיל והמשביר נרשם כדין כמחזיק, הודעתה על הפסקת החזקה פוטרת אותה מהאחריות לשלם את החוב עבור התקופה שלאחר ההודעה. לפיכך, המשביר חייב במסים שנצברו בתקופה בה נרשמה כמחזיק. השאלה השנייה אליה מתייחס פסק הדין היא האם ניתן לייחס את המסים שנצברו בתקופה בה החזיק קוסט בנכס למשביר. קיימים שני מקורות משפטיים המאפשרים לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה מבעל השליטה בחברה פרטית המחזיקה בנכס החייב במס. הראשון הוא סעיף 8(ג) לחוק הסדרי משק המדינה, הקובע מספר תנאים להרמת מסך ההתאגדות. פסק הדין דן בכל אחד מהתנאים ומוצא כי חמשת התנאים הראשונים מתקיימים במקרה זה. באשר לתנאי השישי – שבעל השליטה לא פרע את החוב – קובע בית המשפט כי יש לבחון אותו יחד עם התנאי השביעי, המתייחס לחוסר יכולתו של התאגיד החייב לשלם את הארנונה. בפסק הדין נמצא כי המשביר, כבעלת השליטה בתקופת יצירת החוב, נקטה צעדים כדי להבטיח כי קוסט תמשיך לפעול כעסק חי ומכרה את אחזקותיה בחוף מבלי להבטיח את הסדרת החוב לתובע. לפיכך, מתקיימים התנאים השישי והשביעי, וניתן להטיל את החוב על המשביר לצרכן על פי חוק ההסדרים. פסק הדין מתייחס גם למקור שני להרמת מסך ההתאגדות המעוגן בחוק החברות. החוק קובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות אם מצא כי נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לפגוע בנושה של החברה ובעל המניות היה מודע לשימוש כאמור. בנוסף, החוק מאפשר לבית המשפט לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניות לחברה אם מצא כי צודק ונכון לעשות כן. פסק הדין מציין כי הרמת מסך ההתאגדות היא חריגה ויש לעשות בה שימוש במשורה. עם זאת, מאחר שמתקיימים התנאים להרמת מסך לפי חוק ההסדרים, ובהתחשב בעובדות המקרה, פסק הדין מחליט כי ראוי לעשות כן גם על פי הדין הכללי. סיכומו של דבר, התביעה נגד המשביר לצרכן מתקבלת, והיא חייבת בתשלום הארנונה שנצברה בתקופה בה נרשמה כמחזיקה בנכס, וכן את המסים שנצברו בעת שקוסט החזיק בנכס. הנתבע השני, קוסט, נדרש אף הוא לשלם את תביעת התובע, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 130,000 ₪.