ע"פ 13413-12-12

תקציר

הערעור הוא על גזר דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בבית שמש, שזיכה את המערער מאשמת תקיפה אך הרשיע אותו באיומים על אשתו. האירועים התרחשו על רקע מתיחות בחיי הנישואין סביב לידת בנם הראשון, שנולד חודש וחצי לפני האירועים המדוברים. אשתו של המערער עזבה את ביתם ועברה לגור עם הוריה, כשהיא לוקחת עמה את התינוק. המערער רצה לראות את בנו וביקש מאשתו להביא אותו לבנם, אך היא סירבה. הדבר הוביל לוויכוח והמערער דחף לכאורה את חמיו ושלח לאשתו מסרונים מאיימים. המסרים כללו: "אני מקבל את יום ראשון ברבנות, אחר כך נמשיך ואני אראה לך מי אני"; "אתה רוצה להתייחס אלי, תהיה לך מלחמה כמו שצריך עד שהילד יהיה איתי - תבחר אותו או מלחמה"; "אתה יכול להיות ברחוב, להביא את הילד מהר, אין בית"; "בוא לרבנות להתגרש, אתה צריך להיענש על העוול שאתה עושה"; "אני אעשה שחור לכולכם כמו שעשיתם לי, למשפחה שלי ולילד שלי". המערער הורשע ונגזרו עליו 45 ימי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 750 ש"ח או שלושה ימי מאסר במקום הקנס. הערעור התמקד בשתי נקודות עיקריות: חזרתם של המערער ורעייתו למצב של שלום בית, ואי בהירות המסרונים, שלטענת המערער אינם מהווים איומים. ההודעות נשלחו על רקע רצונו של המערער לראות את בנו וכוונתו לפנות לבית הדין הרבני, ולא הצביעו על כוונה לפגוע פיזית באשתו. בית המשפט שמע כי בני הזוג התפייסו, חיו יחד והביאו לעולם ילד נוסף בדרך, ולא היו מקרים נוספים של אלימות או איומים כלפי האישה. בית המשפט קבע כי זכותו של האב לראות את בנו, והודעתו לאם על כוונתו לממש זכות זו באמצעים משפטיים, אינן יכולות להיחשב כאיום. המילים בהן השתמש המערער, כאשר נקראו בהקשרן, לא היוו איום בפגיעה שלא כדין כהגדרתו בסעיף 192 לחוק העונשין. דוקטרינת ה"זוטות", כפי שהותוותה בסעיף 34ז לחוק העונשין, תמכה אף היא בעמדת המערער, מה גם שבני הזוג התפייסו ולא הייתה היסטוריה של אלימות. השופטים הסכימו כי יש לקבל את הערעור, לבטל את גזר הדין וגזר הדין ולזכות את המערער מחמת הספק.