ע"א 2608/03

תקציר

פסק הדין הנדון נסוב סביב ערעורו של ניצול רדיפות נאצים, שעלה לישראל בשנת 1939, על החלטת רשות מוסמכת לדחות את בקשתו להטבות לפי הדין הישראלי בנימוק שהוא זכאי לפיצויים מממשלת גרמניה. על פי החוק הישראלי, קורבנות רדיפות הנאצים שלא יכלו לתבוע פיצויים מגרמניה היו זכאים להטבות מממשלת ישראל. הנושא המרכזי היה פרשנותו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, המפרט את תנאי הזכאות לתביעת פיצויים מממשלת גרמניה. הסעיף קובע כי אנשים שהתגוררו דרך קבע בגרמניה לפני 31 בדצמבר 1937, ועזבו או גורשו לאחר עליית הנאצים לשלטון, זכאים לפיצויים. המערער, שעזב את גרמניה לצ'כוסלובקיה בשנת 1934, טען כי יש לקבוע את המועד הרלוונטי מאוחר משנת 1933, רצוי דצמבר 1937, דבר שיקנה לו זכאות להטבות ישראליות. עם זאת, ועדת הערר אישרה את החלטת הרשות המוסמכת, ופירשה את סעיף 4 כחל על תושבים שעזבו או גורשו לאחר 30 בינואר 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון. החלטה זו התבססה על חוות דעת של מומחה גרמני למשפט ושקלה את ההיגיון וניסיון החיים העומדים בבסיס החקיקה. עוד נומקה החלטת הוועדה בכך שהיא עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק הישראלי, שמטרתו להעניק פיצוי לנפגעים שלא יכלו לתבוע אותו מגרמניה. מאחר שהמערער יכול היה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, הוא לא היה זכאי להטבות ישראליות. יתר על כן, פרשנותו של סעיף 4 נתפסה כעובדה היסטורית המחייבת בחינה משפטית, וניתן לחוות דעתו של המומחה המשקל הראוי. משלא נמצאו טעויות בהחלטת הוועדה, נמחק הערר וההחלטה המקורית התקבלה. פסק הדין, מיום 25 באוגוסט 2004, מאשר את דחיית הבקשה לגמלאות ומדגיש את היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית במקרים כאלה, תוך התמקדות בסוגיות משפטיות ולא עובדתיות.