ע"א 23420-10-01

תקציר

פסק הדין דן בערעור על מקרה של תרמית ביטוח, בו נשללו מהמבוטח תגמולים לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הפוטר מבטחים מחובות אם המבוטח מסר עובדות כוזבות, הסתיר עובדות או פעל בכוונת מרמה. בית המשפט קמא פסק לטובת חברת הביטוח, וקבע כי די היה בה כדי להוכיח את כוונת המרמה של המבוטח במסירת פרטים כוזבים על נסיבות התאונה. המבוטח ערער על החלטה זו, אך ערכאת הערעור הסכימה עם פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, ולא מצאה עילה להתערב. השאלה המרכזית הייתה האם חברת הביטוח הוכיחה את כוונת המבוטח להונות, דבר המחייב מסירת עובדות כוזבות, ידיעתן כוזבות והתכוונה לקבל תגמולים שלא כדין. בית המשפט דן בשתי גישות בפסיקה: גישה מחמירה הדורשת להוכיח רק את שני היסודות הראשונים, וגישה מקלה יותר המחייבת בירור המניע מאחורי ההודעה הכוזבת. הגישה המקלה גורסת כי יש לבסס בנפרד את כוונת המרמה, ועצם מסירת המידע הכוזב אינה מעידה על כוונה לרמות אם מדובר במניע שאינו קשור לתנאי הפוליסה. בית המשפט צידד בגישה המחמירה, וציין את הקשיים בהושטת יד לשקרנים. הודגש כי נטל ההוכחה מוטל על המבוטח להציג ראיות בדבר מניעיו למסירת מידע כוזב, במיוחד כאשר מדובר בשאלה מהותית של אחריות. מאחר שהמבוטח במקרה זה לא עשה כן, הגיע בית המשפט למסקנה כי חברת הביטוח הצליחה להוכיח כוונת מרמה, והערעור נדחה. המבוטח חויב לשלם לחברת הביטוח הוצאות ערעור בסך 6,000 ₪.