דב"ע לח/63 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לאישה שפוטרה מעבודתה בחברה וטענה כי הסיבה לפיטוריה היא הריונה. החברה טענה כי הפיטורים נבעו מקיצוצים נרחבים. התיק נסוב סביב היתר הפיטורים שניתן על ידי המפקחת הראשית על העבודה לפי חוק עבודת נשים. בית הדין האזורי פסק לטובת העובד, אך בית הדין לערעורים הפך את החלטת בית הדין האזורי. לטענת בית הדין לערעורים, בית הדין האזורי חרג מגבולותיו בהתערבותו בהחלטת המפקח הראשי על העבודה להעניק לחברה היתר פיטורים, שכן הדבר התבסס על שיקולים לגיטימיים. ערכאת הערעור הדגישה כי המפקח שקל את העובדות הרלוונטיות והעדיף את גרסת החברה לאירועים. בנוסף, בית הדין מצא כי ידיעתה של העובדת על הריונה לא הייתה מבוססת ואינה השאלה המרכזית; השאלה המכרעת הייתה האם המעסיק ידע על כך, דבר שלא הוכח. עוד ציין בית הדין לערעורים כי הנימוק שניתן לפיטורים, הפחתות נרחבות, אינו בלתי סביר, ובית הדין האזורי לא היה צריך להתערב בהליך קבלת ההחלטות של המפקח. כתוצאה מכך התקבל הערעור, ובוטלה החלטת בית המשפט המחוזי שחייבה את החברה לשלם הפרשי שכר. העובד חויב לשאת בהוצאות הערעור ולפצות את החברה בשני הוצאות בית המשפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 לירות.