ד"מ 9507-09-21

תקציר

התובע, בעל תואר שני, הועסק בחברה הנתבעת בין השנים 2018-2021. התובעת התפטרה תוך ציון תנאי עבודה ירודים כסיבה. החברה ניכתה משכרו של התובע סכום קבוע של 20,000 ₪, תוך הסתמכות על הסכם כתוב בין הצדדים שקבע תקופת העסקה מינימלית של 24 חודשים לאחר ההתמחות. התובע תבע תשלומים שונים, לרבות שכר שלא שולם, עמלות ופיצויים, בסך כולל של 22,480 ₪. הנתבעת טענה כי התובע עבר התמחות וחתם על הסכם העסקה, בו התחייב לתקופת העסקה של 24 חודשים או שיישא בניכוי של 20,000 ₪ אם יעזוב מוקדם יותר. עוד טענה החברה מנגד כי התובע חייב להם 6,413 שקל לאחר שקיזז את שכרו הסופי עם הפיצוי המוסכם. בית המשפט הכיר בתוקפו של הניכוי על בסיס ההסכם הכתוב ודחה את טענת חוסר תום הלב מצד החברה. עם זאת, השופטת מצאה כי סכום הסנקציה היה מופרז, שכן היא לא לקחה בחשבון את משך ההעסקה לאחר ההתמחות. לפיכך, בעוד הניכוי משכרו האחרון של התובע היה כדין, בית המשפט דחה את תביעתה שכנגד של הנתבעת, בקובעו כי החברה אינה יכולה לגבות מהתובע סכום מופרז. הואיל והסכומים המגיעים לתובע ולנתבע קוזזו זה את זה במלואם, נדחו שתיהן התביעה והתביעה שכנגד. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, עם אפשרות להגיש בקשה לחופשה כדי לערער על ההחלטה.