ת"א 46932-07-19

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך עסקי מהשנים 2004-2012, במסגרתו התובעת, ספקית, העבירה סחורה לחנויות הכלבו של הנתבעת וטענה כי הנתבע לא העביר לה את מלוא התשלומים. בשנת 2013 הסכימו שני הצדדים לתווך בסכסוך, שנמשך חמש שנים אך לא הגיע לפשרה. לאחר מכן הגיש התובע תביעה נגד שלושה נתבעים בשנת 2019: הנתבע העיקרי ושניים נוספים הקשורים אליו - חברת בת בבעלות מלאה ובעל מניות/בעלים של הנתבעת העיקרית. פסק הדין מתייחס תחילה לטענת הנתבעים כי התביעה נדחית על פי חוק בשל חלוף הזמן. היא קובעת כי הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים עצר למעשה את השעון על תקופת ההתיישנות. הנתבעים טענו כי התובע הפר באופן יסודי את הסכם הגישור, אך בית המשפט דחה את טענתם ולא מצא כל ראיה לכך. מאחר והנתבע העיקרי חתם על הסכם הגישור, התביעה נגדו אינה חסומה על פי חוק. עם זאת, הטענות כנגד שני הנתבעים האחרים, שלא היו צד להסכם הגישור, נדחות, שכן בית המשפט לא מצא סיבה להאריך להם את תקופת ההתיישנות. עוד קבע בית המשפט כי טענת ההתיישנות לתקופה שקדמה לשנת 2006 צריכה להיות מוכרעת בתום ההליך, שכן היא טעונה בירור עובדתי נוסף. התובעת טענה כי גילתה את עילת התביעה רק בשלב מאוחר יותר, ובכך מהווה התיישנות שלא מרצונה, ואילו הנתבעת טענה כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות. סיכומו של דבר, התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 נדחית מחמת התיישנות, ואילו התביעה נגד נתבע 1 תמשיך להיבחן. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו עקב קבלה חלקית של טענותיו.