ת"א 36035-10-15

תקציר

המחלוקת היא על תקופת החיוב הראויה לדמי שימוש בבית בין התובעים – ההורים, לבין הנתבעים – בנם וכלתם. הכלה התגוררה בבית משנת 2006 ועד שפונתה בשנת 2017. בינתיים, בשנת 2008, טענה הכלה לבעלות על מחצית מזכויות הבית, דבר שהתקבל חלקית על ידי בית המשפט לענייני משפחה בשנת 2013 אך בוטל מאוחר יותר. התובעים ביקשו לחייב את הנתבעים בדמי שימוש משנת 2008 ואילך, ואילו הנתבעים טענו כי אין לחייב את הכלה כלל, או לחילופין, החישוב צריך להתחיל ממועד פסק הדין השני בשנת 2016 או כאשר בנם עזב את הבית בשנת 2009. בית המשפט קבע כי הכלה התגוררה תחילה בבית בהסכמת התובעים, ולכן יש להתחיל את תקופת החיוב מהמועד בו נדרשה לפנות את הבית, שנקבע ליום 1.5.2009, בעקבות מכתב שנשלח אליה בחודש פברואר. באשר לשיעור דמי השימוש הראוי, מינה בית המשפט מומחה שקבע כי האגרה עומדת על 2,700 ₪ לחודש, אותה אימץ בית המשפט למרות התנגדות הצדדים. התובעים טענו כי הבית הושכר תמורת 4,000 ₪, אך בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. עוד טענו התובעים כי יש לחשב את דמי השימוש עבור הבית כולו, לרבות חלקים שלא הושלמו בשל הנתבעים. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הוכח שהתובעים היו מסיימים את הבנייה ושוכרים חלקים אלה, ולכן יש להתחשב במצבו הנוכחי של הבית. למרות שהיו ליקויים בגימור הנכס, הוא היה ראוי למגורים, והמומחה אישר זאת. עוד קבע המומחה כי היעדר טופס 4 – דרישה לנכסים ראויים למגורים – אינו שולל את הזכות לקבלת דמי שכירות נאותים, מה גם שהשוכרת – הכלה – המשיכה להתגורר בהם. בית המשפט קבע כי תקופת החיוב היא ממאי 2009 ועד יוני 2017 וחישב את סך דמי השימוש, לרבות על פי קביעת המומחה והתקופות האמורות, על סך של 249,680 ₪. הריבית והצמדה של אגרות אלה חושבו באופן שונה בהתאם למועד הגשת התביעות הראשוניות והמתוקנות. לפיכך, חייב בית המשפט את הנתבעים – הכלה ובעלה – לשלם לתובעים סך של 192,500 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.10.2015, ו-57,180 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.2018. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם 18,000 ₪ הוצאות משפט ו-22,000 ₪ שכר טרחת עורכי דין.