הפ"ב 25175-01-20

תקציר

פסק הדין דן בסיווגן של שלוש החלטות שניתנו על ידי בורר בסכסוך רכושי כפסקי בוררות ביניים או כהחלטות שונות. המבחן לקביעה זו הוא מבחן הסעד, הבוחן האם ההחלטה מעניקה את הסעד הסופי המבוקש. אם ההחלטה סוגרת סכסוך מוגדר ומעניקה את הסעד האופרטיבי המתאים, אזי היא נחשבת לפסק בוררות. ההחלטה הראשונה, מדצמבר 2017, שכותרתה "פסק בוררות", נחשבת לפסק בוררות ביניים משום שהיא דוחה לבסוף תביעות לפיצויים הקשורים לתשלומי קרקע ובנייה, ובכך מעניקה סעד אופרטיבי. ההחלטה השנייה, מפברואר 2019, נחשבת אף היא לפסק בוררות ביניים, שכן היא מעניקה את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידי התובעים. ההחלטה השלישית, מנובמבר 2019, נחשבת להחלטת ביניים פרוצדורלית משום שהיא נעדרת סעד אופרטיבי ורק ממנה מומחה שיקבע את תשלומי היתר של התובעים. השופט מדגיש כי פסק הבוררות משנת 2017 הוא פסק בוררות ביניים, כלומר הבורר אינו יכול לשנות את קביעותיו בשל עקרון סופיות הדיון. השופטת מבקרת את פסק הבורר הסופי מינואר 2020 על כך שהוא סותר את פסק הבוררות מ-2017 ומנסה לבחון מחדש את הסוגיה, שאינה ראויה ופוגעת בהליך הבוררות. יתר על כן, השופט מוצא כי החלטתו של הבורר כי מומחה יקבע את נכונות פסיקותיו שלו נוגדת את תקנת הציבור. לפיכך, פסק הדין מינואר 2020 מבוטל. עם זאת, השופט אינו רואה סיבה להוציא את הבורר מהתיק, שכן לא הועלו טענות נגד כשירותו או חוסר משוא פנים, והבוררות כבר התקדמה משמעותית. במקום זאת, הבורר מונחה להישאר בתפקידו, פסקי הבוררות של 2017 ו-2019 מאושרים, והצדדים מצווים לחזור לבורר, שימנה מומחה שיקבע את חיובי היתר על בסיס הנחיות ספציפיות. עלויות ההליך מתחלקות בין הצדדים, כאשר הקבוצה המיוצגת על ידי עו"ד מנשה משלמת לגיל בסב 35,000 ₪.