ע"א 7210/96

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב פרשנותן של שתי צוואות שהותיר אחריו המנוח, משה גרינברג, וקביעת זכויות הירושה לאחר מכן. הצוואה הראשונה, מיום 14.7.89, הורישה את כל רכושו של משה לבנו, מנחם גצל גרינברג, בכפוף לזכויות ולנכסים מסוימים המנויים לאשתו הידועה בציבור, המערערת מלכה צ'רמושנר. הצוואה השנייה, מיום 3.1.93, נכתבה ביידיש ללא סיוע מקצועי וגרעה מזכויותיו של המערער לעומת הצוואה הראשונה. עם זאת, היא לא הזכירה את זכויותיו של הבן כיורש שיורי. המנוח נפטר בדצמבר 1994, והבן הגיש בקשה לצו קיום צוואה לביצוע הצוואה השנייה, תוך שהוא רושם את עצמו כיורש העיזבון בניכוי זכויותיו של המערער. המערערת התנגדה וביקשה צו ירושה שיקבע את זכותה כיורשת על פי דין. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הבן ודחה את בקשת המערער, והביא את המערער לערער על החלטה זו. השופט ט' אור מבית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את הצוואה השנייה לצד הראשונה, שכן כוונת המנוחה הייתה להגביל את זכויותיה של המערערת לעומת הצוואה הראשונה בשל מעשיה הפסולים לכאורה. בעוד שהצוואה השנייה אינה מציינת במפורש את זכויותיו של הבן כיורש שיורית, היא שוללת את זכותו של המערער לרשת את יתרת העיזבון שלא צוינה במפורש בצוואה. לפיכך, הבן הוא היורש השיורי החוקי, והערעור מתקבל, אם כי התוצאה נותרת ללא שינוי. קיום הצוואה השנייה עומד בעינו, אך הוא מתפרש ככולל הוראות בדבר זכויותיה של המערערת בחלקים מסוימים של העיזבון תוך הדרתה מהשאר. המערערת תישא בהוצאות הבן, ויינתן צו ירושה המכריז על הבן כיורש עזבון המנוח, בכפוף לזכויות המפורטות של המערער.