ת"א 62112-03-16

תקציר

התובעת, בעלת נכס מסחרי, תבעה את הנתבעת, השוכרת, על כך שלא פינתה את המקום במועד, תוך הפרת הסכם השכירות ביניהם. חוזה השכירות המקורי נמשך שלוש שנים, עם אופציה להארכה עד נובמבר 2020. השוכר הודיע למשכיר מראש כי לא יאריך את חוזה השכירות, ובכוונתו לפנות את המקום באוגוסט 2015. עם זאת, הם נשארו בנכס לאחר תום תקופת השכירות, מה שהוביל את המשכיר להגיש תביעה. השוכרים טענו כי נאלצו להישאר מעבר למועד סיום החוזה בשל קשיים במציאת נכס חלופי. הצדדים הגיעו להסכמה על הארכת חוזה השכירות עד סוף אוקטובר 2015. עם זאת, השוכר שוב לא הצליח לפנות את המקום בזמן. בעל הבית דרש פינוי מיידי, אך השוכר סירב והציע במקום זאת לעזוב תוך שבעה ימים מיום שהמשכיר ימצא שוכר חדש. בסופו של דבר פינה השוכר את הנכס בדצמבר 2015, 52 יום לאחר תום תקופת השכירות המורחבת. בית המשפט פסק לטובת המשכיר, ומצא את השוכר בהפרה ברורה של הסכם השכירות. השוכר חויב לשלם דמי שכירות בסך 117,728 ₪ עבור תקופת עיסוקו לאחר תום תקופת השכירות. בנוסף, נמצא השוכר אחראי לשלם למשכיר 36,505 ש"ח ארנונה, ו-11,558 ש"ח לחיובי מים וחשמל, בסך כולל של 165,791 ש"ח. לאחר התחשבות בתשלומים קודמים ופסק דין חלקי, קבע בית המשפט כי השוכר חייב למשכיר 43,545 ₪. השוכר היה אחראי גם לתשלום 17.55% מסכום זה בשכר טרחת עורך דין, וכן 2.5% שכר טרחת תביעה. סכומים אלה היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.