ע"א 2317/08

תקציר

המקרה סובב סביב נהג לא מבוטח שנפצע בתאונת דרכים ולאחר מכן הגיש תביעת נזיקין נגד הנהג השני המעורב והמבטחת שלו. בית המשפט קמא דחה את התביעה, והוביל את הנהג הלא מבוטח לערער על ההחלטה. הערעור התמקד בפרשנותם של סעיפים 7 ו-8 לחוק הפיצויים, הנוגעים לזכויותיהם של נהגים לא מבוטחים בתאונות דרכים. המערערת טענה כי מלשונו הפשוטה של החוק משתמע כי מי שנשללה זכאותו לפי סעיף 7 אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, אך אין בכך כדי למנוע ממנו להגיש תביעת נזיקין על בסיס דיני הנזיקין. המשיבים, לעומת זאת, דגלו בפרשנות פרוצדורלית, וטענו כי החוק מציב מחסום פרוצדורלי רק בפני מי שאינם מבוטחים, מבלי לשלול את זכותם המהותית לפיצוי. לטענתם, יש להחיל את עקרון ייחודה של עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, ולדחות את התביעה. השופטת י' ענבר, בהסכמת השופטים יוסף שפירא ונאוה בן-אור, פסקה לטובת המערערת בקובעה כי שלילת הזכאות לפי סעיף 7 היא שלילה מהותית של הזכות לפיצויים לפי חוק הפיצויים. פרשנות זו נתמכת בכוונת המחוקק ובפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. זאת ועוד, קבע השופט כי תקנת הציבור אינה מצדיקה את דחיית התביעה, שכן עילת התביעה נובעת מרשלנותו של הנהג השני. בנוסף, התייחס השופט לחששות בדבר פיצוי גבוה יותר למבוטחים, וטען כי הצורך להוכיח אשמה והפוטנציאל לתביעות שכנגד מפחיתים סיכון זה. לבסוף, הדגישה השופטת ענבר כי ההכרה בזכות התביעה מגנה על המבוטחים מפני הפיכתם לנטל על החברה והיא הרע במיעוטו. משכך, התקבל הערעור, בוטלה החלטת בית משפט קמא והתיק הוחזר לדיון מלא לגופה של התביעה. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות הערעור של המערערת ובשכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.