רע"פ 2217/12

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למקרה של העסקת עובדים זרים בישראל. המדינה טענה מלכתחילה כי אין להיעתר לערעור מסוים בשל חלוף הזמן ועמדות קודמות שהוצגו בבית המשפט המחוזי, המלצה שהשופטים הסכימו איתה. הסוגיה המרכזית נוגעת לאחריות העסקת הבעלים במקרים בהם עובדים זרים מועסקים באתרי בנייה המנוהלים על ידם באמצעות קבלני משנה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטים ארבל ורובינשטיין, קובעת כי כל התקשרות עם קבלן משנה חייבת להיות מעל הלוח ובהתאם לחוקים הנוגעים להעסקת עובדים. במקרים בהם קבלן המשנה שוהה מחוץ לישראל ואינו יכול לקבל את האישורים הדרושים להעסקת עובדים בתוך המדינה, החוזה נחשב בלתי חוקי מטבעו. זאת, בשל חוסר היכולת לפקח על העובדים והפוטנציאל לפעילות פלילית הנובעת משהייה בלתי חוקית בישראל. דעת הרוב מוסיפה וקובעת כי מטרת המחוקק בחקיקת חוק עובדים זרים הייתה להיאבק בהעסקת אזרחים זרים, ויש לפרש את החוק באופן שישיג מטרה זו. לפיכך, יש להטיל אחריות פלילית על כל מי שמתקשר עם קבלן משנה שאינו מסוגל להעסיק עובדים בישראל. השופט זילברטל הסתייג מקביעה גורפת זו, בקובעו כי חוקיותו של חוזה צריכה להתבסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. לדברי השופט זילברטל, יש לחקור ולאשר את קביעת יחסי עובד-מעביד לפני הטלת אחריות פלילית כלשהי. לסיכום, שופטי הרוב קבעו כי במקרים בהם קבלן משנה אינו תושב ישראל ואין לו את האישורים הנדרשים, ניתן לראות בקבלן הראשי כמעסיק של העובדים הזרים ולהטיל עליו אחריות. עם זאת, אם הוכח שהחוזה בין הקבלן הראשי לקבלן המשנה אמיתי וקבלן המשנה הוא אכן המעסיק, אזי לא ניתן לראות בקבלן הראשי אחראי להעסקת העובדים הזרים. לפסק דין זה השלכות על ענף הבנייה ועל אחריותם של קבלנים לוודא כי קבלני המשנה שלהם עומדים בחוקים הישראליים הנוגעים להעסקת עובדים זרים.