ע"א 683/82

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור שעסק בשאלה האם שוכר נטש נכס והאם הסכמתו של המשכיר לדמי השכירות מהווה ויתור על זכותו לפינוי. המערער, חזן במקצועו, עבר עם משפחתו לחו"ל, תוך שמירה על תשלומי שכירות שוטפים למרות שלא התגורר בנכס המושכר. בתחילה דחה בית משפט השלום את תביעת הפינוי של בעל הבית, בנימוק שקבלת דמי שכירות מהווה ויתור על עילת פינוי מחמת נטישה. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בערעור, תוך הכרה בהבחנה משפטית בנטישה הנתפסת. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והבהיר מספר נקודות משפטיות: נטישה נתפסת כתנאי ולא כפעולה חד פעמית, כלומר בעוד שפעולה ראשונית של פינוי דירה יכולה לאותת על כוונה לנטוש, מצב מתמשך של נטישה נמשך אם השוכר אינו חוזר. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי המשך קבלת דמי השכירות על ידי המשכיר אינו שקול בהכרח לוויתור על הזכות לתבוע נטישה, במיוחד ללא ראיות המצביעות על הסכמה מפורשת לשינוי תנאי השכירות. היא הדגישה כי ההגנה המשפטית הניתנת בדרך כלל בטלה ברגע שמתרחשת נטישה; כך, הדיירים מאבדים הגנות הקשורות לתפוסה עקבית. בית המשפט ציין גם חובות פרוצדורליות המוטלות על משכירים, לרבות הסבלנות הנדרשת בהגשת תביעות פינוי רק כאשר כוונות הנטישה ברורות לאורך זמן. בסופו של דבר, הערעור נדחה תוך שהמערערת חויבה בהוצאות עורכי הדין של המשיבים, תוך הדגשה כי המשכירים אינם מחויבים להתבטא נגד נטישה או להימנע מגביית דמי שכירות לשם שמירה על זכויות הפינוי.