תמ"ש 14241-12-20

תקציר

התובע, יחד עם בת זוגו ****, תבעו נתבעת מבוגרת, שהיא חברת הקיבוץ, על זכויות הבעלות בחלקת אדמה בקיבוץ. התובע, המקורב לנתבע, טען כי שניהם השקיעו סכומי כסף ניכרים בחלקה, ולכן יש להכיר בהם כבעלים, למרות שהקרקע רשומה על שם הנתבע בלבד. טענות התובע התבססו בעיקרן על שתי נקודות. ראשית, התשלומים ששילמו בני הזוג בגין המגרש, לרבות תשלומים עבור תשתיות, אנשי מקצוע וועד הבניין המקומי. שנית, הצוואה שערך הנתבע אשר הוריש את החלקה ל*** ו***. עם זאת, השופט קבע כי יש לדחות את התביעה. השופטת הדגישה כי עסקת מקרקעין צריכה להתבצע בכתב, ואף שקיימת אפשרות למקרים חריגים בהם ניתן לוותר על דרישה זו, מקרה זה לא נפל בגדר נסיבות אלה. התובעים לא הוכיחו כי הנתבע התכוון להעביר להם את הזכויות במקרקעין, ולא הייתה מסגרת משפטית רלוונטית לתמיכה בתביעתם. מהראיות עולה כי גם בעלה של הנתבעת השקיע כספים בחלקה, דבר שסתר את טענת התובעת כי בני הזוג היו המשקיעים היחידים. יתר על כן, בני הזוג עצמם הצהירו כי אין בבעלותם כל נכס, כדי לקבל הטבות מתוכנית מחיר למשתכן, המיועדת לחסרי בית. הצהרה זו ערערה את טענתם, שכן היא מעידה על חוסר תום לב. גם עדותו של אדריכל, שקבע כי בני הזוג היו אנשי הקשר העיקריים לתכנון הבית, לא היוותה ראיה מספקת, שכן הנתבע נפגש גם עם האדריכל והיה מעורב בתכנון. השופטת גם דחתה את הטענה על סמך רצונו של הנאשם, והדגישה כי היא נכנסת לתוקף רק לאחר מותו, וניתן לשנותה בכל עת לפני כן. לפיכך, היא לא הצביעה על העברת הזכויות בחלקה במהלך חייו של הנתבע. השופטת הגיעה למסקנה כי אין כל ראיה לכוונת הנתבע להעניק לבני הזוג זכויות בחלקה, והתובע לא הסתמך על התחייבות כלשהי, ולא חלה הרעה במצבו כתוצאה מכך. משכך, לא הייתה עילה להכיר בתביעת התובע, והתביעה נדחתה. כמו כן חויב התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.