בג"צ 7015/02

תקציר

בית המשפט העליון פסק בהחלטה שנויה במחלוקת של המפקד הצבאי של כוחות צה"ל ביהודה ושומרון להוציא צו המחייב את העותרים, קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים, לשהות ברצועת עזה למשך שנתיים. העותרים ערערו על חוקיותו של צו זה, בטענה שהוא נוגד את המשפט הבינלאומי. עם זאת, בית המשפט אישר את הצו, וקבע כי סמכותו של המפקד הצבאי מעוגנת במשפט הבינלאומי המנהגי, לרבות תקנות האג, ועולה בקנה אחד עם ההוראות ההומניטאריות של אמנת ג'נבה הרביעית, שישראל החליטה לפעול לפיה. בית המשפט הדגיש כי העברת אנשים מדירה אנשים פוגעת בזכויות אדם בסיסיות, אך התיר אמצעים כאלה בתנאים מחמירים כדי להתמודד עם איומים ביטחוניים. בית המשפט הבחין בין העברה למטרות לחימה לבין מטרות אחרות, וקבע כי תיחום מגורים מותר לפי סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית מטעמים ביטחוניים הכרחיים. בית המשפט מצא כי שיקול דעתו של המפקד הצבאי מופעל בגבולות החוק, כל עוד הוא מבוסס על סיכון אישי ולא רק על הרתעה. בית המשפט בחן מקרים פרטניים וקבע כי הצווים נגד שני עותרים, שהיו מעורבים באופן פעיל בפעילות הטרור של אחיהם, היו מוצדקים, אך הצו נגד עותר שלישי, שהיה מודע רק למעשי אחיו, לא היה מוצדק. פסק הדין הכיר באיזון הקשה בין זכויות אדם לביטחון בתוך הטרור המתמשך, והדגיש את האמצעים המשפטיים העומדים לרשותה ואת חובתה של המדינה לשמור על החוק ועל הערכים הדמוקרטיים גם תחת איום.