ע"ח 57973-01-19

תקציר

בית המשפט מצא כי קיימות ראיות מספיקות כדי להצביע על כך שפרטי הבעלות בחלק מהנכסים היו פיקטיביים וכי הם אכן שייכים למערערת. ראשית, באשר לנכס הרשום על שם המערער 3, מצא בית המשפט כי התשתית הראייתית לתפיסה זמנית מוצדקת על סמך הודאתם של המערער 1 ובא כוחו כי הנכס שייך למערער 1, וכן על הצהרתו של המערער 3 עצמו בעניין זה. בית המשפט שקל ודחה את הטענה כי הנכס נועד לעתידו של המערער 3, ומצא כי הגרסאות הסותרות לאירועים שמסר המערער 3 היו ניסיון להסתיר את הבעלות האמיתית. שנית, באשר לנכס הרשום במשותף על שמם של המערער 1 והמערער 2, קיבל בית המשפט את ראיות המשיב כי רישומו של המערער 2 היה פיקטיבי. בית המשפט ציין, כי חשבונותיהם של המערער 1 והמערער 2 בדבר בעלותם בנכס אינם עקביים וכי בבעלותם של המערערים 1 נכסים רבים הרשומים על שמם של אחרים. עוד הדגיש בית המשפט כי המערערת 2 לא מסרה פרטים חד-משמעיים אודות הרכישה. נטל ההוכחה היה על המערערת 2 לסתור את ראיות המשיב, והיא לא עשתה כן. יתר על כן, בית המשפט פירש את החוק הרלוונטי כך שניתן יהיה לתפוס ולחלט נכסים שנרשמו באופן פיקטיבי על שם אחרים עד לשווי העבירות, ללא קשר למועד ביצוע הרישום. בית המשפט מצא כי פרשנותם של המערערים לחוק תאפשר הברחת נכסים ותכשיל את תכלית החקיקה. משכך, נדחה הערעור על החלטת בית משפט קמא. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות הצדדים והייתה אמורה להימסר להם על ידי מזכירות בית המשפט.