סע"ש 64614-02-18

תקציר

התובע, שעבד באתר בנייה במשך כשנה, תבע את מעסיקיו – הנתבעים 1 עד 2, שביצעו עבודות בנייה ותשתיות – להטבות תעסוקה שונות, לרבות פיצויי פיטורים. התובע תבע גם את נתבעים 3 ו-4, בעלי המניות של נתבעים 1 ו-2 בהתאמה, וביקש להטיל עליהם אחריות אישית. התובעת עבדה אצל הנתבעות 1 ו-2 ברציפות באותו אתר עבודה. עם זאת, העסקתו התאפיינה בפערים, כולל פערים שיוחסו למעצרו במתקן למסתננים. בית המשפט קבע כי יש לקבל במידה רבה את התביעה נגד נתבע 2, ואילו התביעה נגד נתבע 4 נדחית. מהראיות עולה כי התובע עבד אצל הנתבעת 2 במשך 10 חודשים. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי שולמו לו 400 ₪ ליום וכי הנתבעת לא הוציאה לו את כל תלושי השכר הנדרשים. בעקבות זאת פסק בית המשפט לתובע תשלומים שונים, בהם 7,500 ₪ עבור שכר, 4,000 ₪ עבור חופשה שנתית, 8,222 ₪ עבור פיצויי פיטורים ו-2,000 ₪ עבור דמי הבראה. סכומים אלה, בסך כולל של 22,441 ₪, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק החל מיום 1.11.2017. כן חויב הנתבע 2 בתשלום שכר טרחת עורך דינו של התובע בסך 5,750 ₪. באשר לנתבע 4, לא מצא בית המשפט עילה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אותו אישית בחובותיו של נאשם 2. למרות שבוצעו הפרות של דיני העבודה, הראיות לא תמכו בממצא של נסיבות חריגות הדרושות להרמת מסך התאגיד. בנוסף, דחה בית הדין את תביעת התובעת בגין הפרת חובה חקוקה על ידי מנהל, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת שקבעה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות מהותית לדון בתביעות מסוג זה. התובע היה זכאי להטבות הנטענות למרות שלא השלים שנת עבודה רצופה אצל מעסיק יחיד משום שעבד באותו מקום עבודה ברציפות למעלה משנה. כמו כן, כליאתו במתקן למסתננים נחשבה לפיטוריו המזכה אותו בפיצויי פיטורים. לנתבעים הוענקה זכות קיזוז בסך 5,000 ₪, אותה הודה התובע בקבלתם. התובע חויב לשאת בהוצאות התביעה, בין היתר בשל חריגתו מהיקף הסיכומים שהוצגו.