ע"פ 1993/18

תקציר

הכרעת הדין דנה בדחיית הערעורים על ההרשעה בהריגה באמצעות יידוי אבנים, שגרמה לתאונת דרכים קטלנית. הראיות, לרבות הודאה ועדויות עדים, מצביעות בבירור על אשמתו של דוויאת, והשופטים מסכימים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים היו מודעים לתוצאות הקטלניות האפשריות של מעשיהם. דוויאת, טוויל, אבו כף, אטרש ועיסא נחשבים כולם למפגעים משותפים ולא למסייעים, והצהרותיהם תומכות בקיומו של הסכם מוקדם לפעולת יידוי אבנים נקמנית. השופטים מאשרים גם את הרשעתו של אבו כף בעבירות נוספות על סמך הודאתו. בהתייחס לעונש, עונשם של אבו כף ואטרש נותר על כנו למרות חומרת העבירה, ואילו עונשו של עיסא הופחת לשבע וחצי שנים בשל חלקו הנמוך וגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה. השופטים מוסיפים ודנים בסוגיית הפיצוי לנפגעים ומסכימים עם צו הפיצוי הצנוע של בית משפט קמא, תוך הדגשה כי היכולת לשלם אינה צריכה להוות שיקול. השופט אלכס שטיין נותן את פסק הדין, והשופטים ד' ברק ארז וי' וילנר מסכימים עם החלטתו.