ת"א 3647-05-08

תקציר

התובעת, מועצה מקומית, הגישה תביעה נגד הנתבעים לתשלום דמי שימוש הולמים ופינוי מחלקת קרקע. הנתבעים טענו כי היה הסכם עם התובעת המקצה את הקרקע להצבת מבנים יבילים למגורי עובדים זרים המועסקים על ידי החברות באזור. התובעת הכחישה את קיומו של הסכם כזה. במהלך המשפט נמצא כי אכן קיים הסכם וכי החזקה של הנתבעים במקרקעין הייתה על פיו. ההסכם הקצה את הקרקע לנאשם הראשון ללא תשלום, למעט ארנונה, לתקופה של חמש שנים מתום הצבת המבנים במקום, עם אופציה להארכת התקופה. בית המשפט קבע את השטח המכוסה בהסכם ומצא כי הנתבעים לא החזיקו במקרקעין מעבר לאזור זה. נקבע כי תקופת ההסכם החלה ביום 1.6.2003 והסתיימה חמש שנים לאחר מכן, ביום 1.6.2008. הנאשמים נדרשו להתפנות מהאזור בתוך 90 יום, אך לא עשו כן. בית המשפט קבע כי הנתבעים המשיכו להחזיק במקרקעין בניגוד להסכם מיום 30.8.2008 ועד ליום 1.7.2010. באשר לתביעת התובעת לפיצויים, קבע בית המשפט כי מאחר שהנתבעים לא החזיקו במקרקעין מעבר לשטח המוסכם, חלות הוראות ההסכם בדבר פיצוי בגין פינוי מאוחר. לתובע נפסק סך של 693,785 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום 18.2.2009 – מועד התביעה המתוקנת – ועד למועד התשלום בפועל. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות התובעת לאורך כל ההליך, וציינה כי היא ניסתה להתעלם מקיומו של ההסכם, ולכן לא פסקה לה הוצאות.