רע"פ 4918/13

תקציר

קביעתו של השופט היא כי הבקשה שלפניהם אינה עומדת בדרישות הנדרשות למתן רשות ערעור בערכאה זו. השופט מבהיר כי ערעורים מסוג זה שמורים למקרים חריגים הכוללים שאלות משפטיות כבדות משקל, סוגיות ציבוריות שאינן לטובת הצדדים המעורבים או חשש לעוול. לטענתם, הניסיון למסגר את הבקשה כעניין בעל חשיבות ציבורית אינו משכנע, וכי הוא מתייחס למקרה פרטני. השופטת מדגישה כי עניינו של המבקש אינו נופל לקטגוריה של נסיבות חריגות, ועל כן יש לדחות את הבקשה מטעמים אלה בלבד. לאחר מכן עובר השופט לדון לגופה של הבקשה. הם מפריכים את טענת העותר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי צמצם את עילות ההגנה מפני העמדה לדין, וקובע כי החלטות בתי המשפט הקודמים התבססו על עובדות ספציפיות הקשורות למקרה. לדברי השופטת, היו הבדלים מהותיים בין המבקש לבין משתתפים אחרים באירוע המדובר, כלומר מצבו של המבקש לא היווה אכיפה בררנית. עוד הם מוסיפים כי טענותיה של המבקשת בדבר אכיפה בררנית חסרות שחר, שכן אין ביכולתה להוכיח טיפולים שונים במצבים דומים. זאת ועוד, השופט דוחה את הטענה כי יש לבחון את הגנת הצדק רק בתום ההליך. עוד הם מוצאים כי טענותיה של המבקשת בדבר אי חוקיותו של צו החיפוש אינן מבוססות, שכן הנכס המדובר לא היה של המבקשת, דבר המערער את טענותיה בדבר זכות הקניין החוקתית. לסיכום, השופט קובע כי אין מקום להורות על שימוע, ויש לדחות את בקשת רשות הערעור על סמך הנימוקים שהוצגו.