ת"צ 3285-09-18

תקציר

בסכסוך משפטי מורכב בו היו מעורבים מספר בנקים, בחן בית המשפט טענות הנוגעות לגביית עמלות על ידי בנקים מלקוחות בגין עסקאות בניירות ערך זרים. הבנקים בדרך כלל מעסיקים ברוקרים זרים ואפוטרופוסים כדי לבצע עסקאות אלה ולאחר מכן להעביר את העלויות שנצברו ללקוחות. המחלוקת העיקרית הייתה האם הבנקים גבו מעבר להוצאות שהוצאו בפועל והאם הפרו את חובות הגילוי. בית המשפט ניתח סוגיות אלה במסגרת חוק התובענות הייצוגיות, המחייב הוכחת עילת תביעה אישית ושאלות מהותיות משותפות של משפט או עובדה. בית המשפט מצא כי למעט בנק דיסקונט, המבקשים לא עמדו ברף הראייתי להוכחת גביית יתר על ידי הבנקים האחרים, שכן טענותיהם לא היו מבוססות וספקולטיביות. המבקשים הסתמכו במידה רבה על חוות דעת מומחה שחסרה את הרוחב הדרוש ואת המסמכים התומכים. בעניין בנק דיסקונט קבע בית המשפט כי קיימת אפשרות סבירה לגבייה עודפת בגין הטבות שקיבל הבנק מסיטיבנק, שלא נחשפו ולא באו לידי ביטוי בחיובים ללקוחות. על המבקשים בתביעה נמתחה ביקורת על התנהלותם, שטענה כי מעשיהם נעדרי היגיון כלכלי ונועדו בראש ובראשונה להניע את התביעה הייצוגית, מה שמעלה שאלות של תום לב. למרות סוגיות אלה, בחר בית המשפט שלא לדחות את התביעה, אלא החליט להתייחס להתנהלותו של המבקש בהליך פסיקת הגמול לאחר סיום התיק. כתוצאה מכך, נדחו התובענות הייצוגיות נגד בנק הפועלים, בנק מזרחי ובנק אגוד, ונפסקו הוצאות כנגד המבקשים, ואילו תיק בנק דיסקונט הותר להמשיך עם הנחיות מפורטות לייצוג ופרסום אישור התובענה הייצוגית.