עת"מ 2250-02-14

תקציר

פסק הדין דן בפרשנות חובת העסקת קצין בטיחות ברכב לפי תקנה 580(א) לתקנות התעבורה ותקנה 2(ב)(1) לתקנות שירותי ההובלה. השאלה היא האם מחובה זו משתמע כי יש להעסיק את הממונה על הבטיחות כעובד שכיר, או שמא היא מאפשרת מודלים אחרים של העסקה כגון התקשרות עם קבלן עצמאי או קצין בטיחות המועסק באמצעות חברת שירותים. הסעיף פותח בהבהרה כי חובת העסקת "ממונה בטיחות במפעל" אינה שנויה במחלוקת, אך מודל ההעסקה הוא העניין הנדון. יצוין כי עמדת משרד התחבורה במקרה זה שונה מעמדתו בהליך קודם, אך זו לא תהיה הבסיס להחלטה בשל מעורבותו של משיב חדש. התקנות עצמן אינן מפרטות מודל העסקה, המונח "העסקה" משמש לעתים קרובות בחקיקה הישראלית ומתייחס בדרך כלל למעשה ההקצאה לעבודה ולא לאופי יחסי העבודה. הניסוח השונה בתקנות שירותי התעבורה לגבי זמינותו של ממונה בטיחות אינו מרמז בהכרח על מודל העסקה ספציפי אלא על בלעדיות מערכת היחסים. מאחר שלשון התקנות מעורפלת, נבחנת תכליתן של התקנות. יש להניח כי מחוקק המשנה לא התכוון להכתיב מודל חוזי ספציפי, שכן הדבר יגביל את חופש העיסוק ואת הפררוגטיבות הניהוליות של המפעל או המוביל. אין ראיות משכנעות לכפות פרשנות מחמירה המחייבת יחסי עובד שכיר, במיוחד בהתחשב בדיונים בוועדת סגיס, בגופים המקצועיים במשרד התחבורה ובוועדת הכלכלה, המצביעים על כך שמודל ההעסקה אינו בראש סדר העדיפויות של בטיחות התנועה. מסקנת פסק הדין היא כי יש לפרש את התקנות כמחייבות העסקת "קצין בטיחות במפעל" אך לא מודל העסקה ספציפי. לפיכך העתירה מתקבלת, ומשרד התחבורה מונחה לפרש את התקנות בהתאם. בנוסף, נדרשים המשיבים לשאת בהוצאות העותרים באופן שווה, בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.