ה"פ 66887-10-13

תקציר

פסק הדין דן בהפקעת זכויות בקרקע פרטית על ידי המדינה לצורכי ציבור. הדו"ח בוחן את הדינים החלים ואת הפסיקה הקודמת בנוגע לסמכות המדינה להפקיע מקרקעין ואת החובות והמגבלות הכרוכות בכך, לרבות הדרישה לשלם פיצוי כספי לבעלי הקרקע. החקיקה הראשית המסדירה הפקעה היא פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעוד פקודת הקרקעות מאפשרת הליך הפקעה חד שלבי, חוק התכנון והבנייה מתווה תהליך דו-שלבי. פסק הדין בוחן גם את הפטור מתשלום פיצויים לפי סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, החל כאשר שטח הקרקע המופקעת קטן מ-40% מכלל שטח הקרקע. בית המשפט קובע כי פטור זה תקף גם כאשר יתרת הקרקע אינה משופרת כתוצאה מההפקעה. בעלי קרקעות במקרים כאלה נדרשים לפעול בהליך "תלת שלבי" לקבלת פיצויים: ראשית, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין הפגיעה שגרמה התוכנית; שנית, לגבי הפקעה אם היא עולה על 40%; ושלישית, באמצעות פנייה לשר לקבלת פיצוי בגין יתרת ירידת הערך של הקרקע. באשר לטענות המבקשים, מוצא בית המשפט כי מטרת ההפקעה, שהיא לצרכי דרך, נכללת בסעיף 190(א)(1). עוד נקבע כי הפטור חל על בעלי זכויות חכירה לדורות, שכן המחוקק התכוון לתפיסה פיזית של הקרקע ולא רק לזכויות חלקיות. לבסוף, בית המשפט דוחה את בקשת המבקשים לדון במשותף בתביעתם לפיצויים לפי סעיף 197 ואת תביעתם לפיצויי הפקעה, תוך הדגשת הצורך לנהלן בנפרד. בהינתן ששטח הקרקע המופקעת קטן מ-40%, חל הפטור, והתביעה נדחית. המבקשים מצווים לשאת בהוצאות המשיב ביחד ולחוד.