עמ"נ 46044-03-21

תקציר

חברות יזמיות ובעלי זכויות בבנייני מגורים ישנים בגבעתיים ביקשו להקים דירות חדשות במסגרת תמ"א 38, תוכנית מתאר ארצית לחיזוק סיסמי. הם ערערו על היטלי השבחה שהטילה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בגבעתיים (להלן: "המערערת") לוועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה במחוז תל אביב. ועדת הערר פסקה לטובת המשיבים ופטרה אותם מתשלום ההיטל בנימוק שדירות הגג נופלות בגדר תמ"א 38. המערער ערער על החלטה זו בפני שופט, וטען כי קביעת ועדת הערר מעניקה פטור רחב מדי. לטענת המערערת, היה מקום להגביל את הפטור לחדרי יציאה על הגג הסמוכים לדירות שנבנו במסגרת תמ"א 38. המשיבים טענו כי יש לדחות את הערעור משום שהמערערת מעלה טענה זו לראשונה. עוד טענו כי מדובר בסוגיה תיאורטית וכי המערערת מנסה להקצות מחדש שיפורים. השופטת הסכימה עם המשיבים כי טענת המערערת נעדרת שחר משום שהועלתה בשלב כה מאוחר. השופטת ציינה כי המערערת נקטה בתחילה עמדה מנוגדת וכי ההליכים התקדמו על בסיס זה משנת 2018. שינוי עמדת המערער בשלב זה יהיה בלתי צודק ובלתי ראוי. יתר על כן, השופט נטה להסכים עם פרשנותו של המערער לחוק החל, שהגביל את הפטור לחדרי יציאה על הגג. עם זאת, השופט הדגיש כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות קבלת גישתו החדשה של המערער. לפיכך, דחתה השופטת את הערעור בסוגיית הקירוי והחליטה שלא לפסוק הוצאות משפט, לגופו של עניין. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים.