ת"א 48287-03-16

תקציר

התובעת, מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), תבעה את הנתבעים, יורשיו של החוכר של חלקת אדמה בטירת שלום, בגין הפרת תנאי החכירה בכך שביצעו תוספות למבנה ללא הסכמת רמ"י ופיצלו את בית המגורים לשלוש יחידות נפרדות. הנתבעים טענו כי התוספות היו שינויים פנימיים או שכבר נעשו לפני חתימת חוזה החכירה, כי רמ"י ידעה עליהן ולכן ויתרה על זכויותיה, וכי התביעה חוסה תחת שיהוי, אכיפה בררנית והתיישנות. עוד טענו כי לא הייתה יריבות בין הצדדים וכי חוזים קודמים אפשרו את הבנייה. בית המשפט קבע כי רמ"י הוכיחה כי הנתבעים ביצעו שינויים בבנייה ופיצלו את בית המגורים לשלוש יחידות ללא הסכמתה, בניגוד לחוזה השכירות. טענות הנתבעים נדחו, לרבות טענת הוויתור, שכן בחוזה השכירות נקבע כי ניתן לוותר על זכויות רמ"י רק בכתב, והדבר לא נעשה. בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר מרשם, שיהוי ואכיפה בררנית. הנתבעים נרשמו כחוכרים והודו בהחזקת הקרקע ובביצוע בנייה ללא היתר, דבר שיצר יריבות עם רמ"י. החוזים הקודמים לא הקנו לנתבעים זכות להמשך הבנייה, ופעולותיה של רמ"י לא היו בחוסר תום לב. באשר לסעד, בית המשפט הורה על הריסת תוספות הבנייה הבלתי חוקית, אך נתן לנתבעים שהות עד מרץ 2022 להסדיר את הבנייה, בכפוף לאישור רשויות התכנון ובהסכמת מנהל מקרקעי ישראל, להימנע מצו ההריסה. התביעה התקבלה, וכל צד יישא בהוצאותיו.