ע"פ 16/82

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער ברוב דעות בבית המשפט המחוזי בשוד ובגרימת חבלה בנסיבות מחמירות במהלך גניבת משאית טעונה, בה הותקף הנהג. הראיה המרכזית נגד המערער הייתה טביעת אצבעו שנמצאה במשאית וזיהוי על ידי הנהג, אם כי זו האחרונה הושגה באופן לא תקין כאשר המשטרה ארגנה פגישה ספונטנית לכאורה בין המתלונן למערער בתחנה. בערעור התייחס בית המשפט העליון לערכה הראייתי הן של טביעת האצבע והן של הזיהוי, והדגיש את הצורך בזהירות כאשר מבססים הרשעה על ראיה אחת כמו טביעת אצבע. הם קבעו כי על מנת שהמערער יוכל לערער את ראיות טביעת האצבע, עליו לספק הסבר מתקבל על הדעת היוצר ספק סביר. בית המשפט עמד גם על הליקויים בהליכים המשטרתיים ומתח ביקורת על השיטה הבלתי חוקית להשגת אמצעי זיהוי, תוך שהוא קובע כי ראיות שהושגו בדרך זו עדיין מספקות תמיכה, אם כי משקלן פחת. המערער הציג נרטיב לפיו נתקל במשאית בעת שבילה עם גיסתו בפרדס, אך הדבר נקבע על ידי בית המשפט כבלתי סביר ובלתי אמין. לאחר שההסבר הלא מהימן נדחה, אישר בית המשפט את ההרשעה, ומצא כי ראיות טביעת האצבע, לצד הזיהוי, תומכות בהכרעת הדין למרות הפגמים הפרוצדורליים בהתנהלות המשטרה. בית המשפט אישר גם את עונש עשר שנות המאסר, בהתחשב בחומרת העבירה ובחומרתה, בעברו הפלילי של המערער ובצורך בהרתעה, תוך שימת דגש על הגנת הציבור מפני מעשי אלימות כאלה.