ע"א 1056/01

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם שדחה תביעת נזיקין של עובד נגד מעסיקו ומנהלו, המשיבים 1 ו-2, בהתאמה. המערערים טענו כי הותקפו על ידי מנהל המשיב, אך בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת שניצר-זגה) פסק לטובת המשיבים, החלטה עליה ערער המערער. הערעור התבסס על עדותו של המערער כנגד הכחשת המשיבים את התקיפה ועל עדותו הנוספת של עד ראייה מטעם התביעה. עם זאת, עד הראייה לא זכר את האירוע, והמסמכים הרפואיים שהוצגו בפני בית המשפט לא נחשבו כתומכים בגרסתו של המערער לאירועים. השופט מצא את גרסת המשיבים אמינה יותר ודחה את הטענה. המערער ניסה להביא ראיות נוספות בערעור, אך בית המשפט לא מצא הצדקה לכך, שכן ניתן היה להציגה בדיון הראשוני. כמו כן, המסמכים הרפואיים שהוצגו לא היו ספציפיים לאירוע הנטען והוגדרו כבלתי רלוונטיים. ערכאת הערעור כיבדה את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר ואת מסקנותיה המשפטיות, ובחרה שלא להתערב, במיוחד משום שהן התבססו על הערכות מהימנות של עדים. מאחר שלא נתגלו טעויות משפטיות בפסק הדין, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין. יצוין, כי עיקר טענותיה של המערערת הוגשו באיחור, דבר שהשפיע אף הוא על החלטת ההוצאות.