ת"א 21218-02-10

תקציר

התובעים, מכללה ובעליה בורהאן אלחאג', הגישו תביעה נגד אוניברסיטת לינקולן ושלושה נתבעים נוספים האחראים על ייצוג האוניברסיטה בישראל, בטענה כי האוניברסיטה הפרה את חובתה להעניק תארים לסטודנטים שלמדו במכללה. הסטודנטים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצות א' ו-ב' למדו לתואר משולב של תואר ראשון ושני, וקבוצה ג' למדה לתואר שני. התובעים טענו כי כתוצאה מאי הענקת התארים על ידי האוניברסיטה, נפגע שמה הטוב של המכללה שהביא לקריסתה. הנתבעים טענו כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם, והיבטים רבים בתיק אינם ברורים ואינם מוסברים בשל אי הבאת עדים רלוונטיים להעיד. השופטת הסכימה עם הנתבעים כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם. התובעים לא הצליחו להוכיח מהם היחסים החוזיים בין המכללה לאוניברסיטה, או מהן התחייבויותיו של כל אחד מהצדדים. הם גם לא הראו כי כל הסטודנטים בקבוצות א', ב' ו-ג' מילאו את חובותיהם וזכאים לתארים להם טענו. השופטת ציינה את חוסר הבהירות והתמונה החלקית שהציגו התובעים, ואת השאלות הרבות שנותרו ללא מענה בנוגע לעובדות, ואת תפקידו ומעורבותו של כל צד בפרשה. כמו כן, השופטת ציינה כי חלק מהסטודנטים לא זכו להכרה בתוארם על ידי משרד החינוך, מה שמצביע על כך שייתכן שהייתה סיבה עניינית להחלטה זו, וסטודנטים אלה אכן לא היו זכאים לתארים. עוד ציינה השופטת כי טענת התובעים כי האוניברסיטה לא הכירה בלימודי שלוש הקבוצות לא הוכחה, וכי עמדת האוניברסיטה בעניין זה לא הובהרה בשל הימנעותם של התובעים מזימון עדים רלוונטיים. בנוסף, השופט קבע כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. השופטת קבעה כי תקופת ההתיישנות החלה שנה לאחר סיום לימודיהם והתברר כי לא קיבלו את התעודות, כלומר בסביבות מאי או יוני 1999. עוד קבעה השופטת כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי סגירת המכללה נבעה מחקירת המשטרה או מדיווחים אודותיה, וכי הנזק הנטען לא הוכח. נוכח כישלונם של התובעים להוכיח את טענותיהם, דחה השופט את התביעה. למרות שגם הנאשמים לא הביאו ראיות או עדים, השופט קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, שכן הנאשמים הקשו במודע על ניהול המשפט ובירור האמת.