ע"פ 70954/00

תקציר

המערערים, עורך דין לשעבר שרישיונו נשלל לצמיתות (המערער מס' 1) ועורך דין בהווה (המערער מס' 2), הואשמו בקשירת קשר לביצוע עוון, קרי קבלת דבר במרמה, לצד ריבוי סעיפים של קבלת דבר מה במרמה. ההאשמות נבעו מעיסוקו של המערער מס' 1 בזיווג פועלי בניין בלתי מוסמכים שביקשו להירשם כקבלנים אצל מהנדסים מובטלים, תמורת תשלום גבוה; הטפסים הנדרשים לרישום, לרבות תצהירים, אושרו בכזב על ידי המערערת מס' 2. בית משפט קמא זיכה את שני המערערים מאשמת קשירת קשר, אך הרשיע אותם חלקית בעבירות אחרות שלא הואשמו בכתב האישום, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. המערער מס' 1 הורשע במספר סעיפים של מרמה וניסיון מרמה, ואילו המערער מס' 2 הורשע בהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 286 לחוק העונשין, הקשורה לאישור התצהירים. שני המערערים ערערו על הרשעתם, ולחילופין טען המערער מס' 2 כי היה על בית משפט קמא להרשיעו מבלי להרשיעו. השופט ברלינר מבית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער מס' 1, מצא ראיות רבות לפעילות המרמה שלו, ואישר את העונש של 4 שנות מאסר. באשר למערער מס' 2 קיבל השופט ברלינר את הטענה כי לא ניתנה לו הודעה מספקת על אפשרות להרשעה לפי סעיף 286, ועל כן יש לקבל את ערעורו. עם זאת, הורה השופט ברלינר להעביר את פסק הדין ללשכת עורכי הדין, בהתחשב באופי מעשיו של המערער מס' 2. השופט המר הסכים עם דחיית ערעורו של המערער מס' 1, אך הסתייג מקביעתו של השופט ברלינר כי תקנות אזרחיות לעולם אינן יכולות להיחשב כהוראות חוק שהפרתן דינה עונשין. השופט המר הבחין בין הוראות אזרחיות הנוגעות לציבור לבין הוראות הנוגעות רק לצדדים המעורבים, וטען כי הראשונה יכולה להיחשב כהפרת חובה חקוקה. עם זאת, השופט המר קיבל את בקשת ערעורו של המערער מס' 2 מחמת היעדר הודעה מספקת. השופט סטופמן הסכים עם התוצאה שהציע השופט ברלינר. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער מס' 1 על הרשעתו ועל גזר דינו, קיבל את ערעורו של המערער מס' 2 וביטל את הרשעתו לפי סעיף 286 לחוק העונשין. העתק מפסק הדין התבקש להישלח ללשכת עורכי הדין בנוגע להתנהלותו של המערער מס' 2.